הסימן הראשון היה השביס. פעם היא הייתה הולכת עם שביס רק בחוץ,
ואילו בבית הייתה נותנת דרור לקווצות השיער העבות להתפזר בקלות
דעת על כתפיה, ולמסגר את פניה בקונטור שחור ומלא ברק. לא אמרתי
דבר, רק שאלתי את אחי מה קורה כאן, והוא ענה בהרמת כתף "אני לא
יודע, מה את רוצה ממני?". הסתכלתי על גופה הענקי, עטוף בבגדים
חסרי מידות, מקנח את אפם של זאטוטים קטנים ומקיף אותם בחום
ואהבה, והצטמררתי מהמחשבה שעמוק בתוך גוש החום השומן והטמטום
הזה הסתתרה פעם אמא שלי.
הסנטר שהעפיל על הצוואר, הבטן הרכה והטובענית שהזאטוטים טומנים
בה את ראשם, הזרועות הדשנות המחבקות, הירכיים, הגב והישבן רווי
קיפולי שומן הסתירו עמוק בתוכם את אמא שלי- אישה שברירית
וכחושה שאף פעם לא ידעה לחבק אותי. עלי לדייק ולומר, שכשביקשתי
זאת- היא תמיד הניחה עלי את ידיה, אבל מעולם לא הצליחה להפוך
את המגע לליטוף ואת האחיזה לחיבוק. עמוק בתוך האישה הבורה
והכסילה הזאת, שמאמינה בחוטים אדומים, נרות שמאניים, צירופי
אותיות ושאר מנהגים פגאניים, מסתתרת אישה אינטלגנטית ומשכילה.
אבל עם כל יום נראה היה שאותה אישה גרומה, דעתנית, שכלתנית
ומנוכרת הולכת ונעלמת, טובעת ברקמות השומן.
יש לי אח אחד, ועשרה חצאי אחים. מה שמביא אותי לשישה אחים
שלמים. בדיחה פרטית, תסלחו לי. כי למען האמת, את העשרה חצאים
אני לא מחשיבה כלל, ותשעים אחוז מהם כלל לא הכרתי עד לאחרונה
כיוון שנולדו אחרי שעזבתי. רק שמעתי על כך שאמי זנחה את לימודי
ה-PhD והעבודה הקלינית והתמסרה למסלול הולדה מואץ. מאז ביקרתי
שלוש או ארבע פעמים, עוקבת אחרי ההתפתחות הרוחנית של אמא שלי
לשעבר בקפיצות המחדדות את הפער. בכל פעם ילד חדש שחיכה ל"חלקה"
הסתובב בשיער אסוף על קודקודו, בעוד קודמו כבר סופר למופת,
כיפה מונחת על ראשו ומשני צידיה פיאות מסולסלות. בכל פעם
מתווספים חידושים נוספים: כיור שני במטבח; מכשיר לבדיקת אורז
מפני תולעים ושאר מרעין בישין; או סתם רדיו שממנו בוקעים
לסירוגין קולות התוכחה של רבנים מתלהמים ושירים חסידיים בקצב
הטראנס. ועכשיו השביס בבית. שנאמר, על שום מה זכתה חנה שכל
שבעת בניה יהיו צדיקים? על שום שהייתה מקפידה על כיסוי ראשה
בביתה אפילו בחדרי חדרים.
כ' בכסלו, חנוכה תשנ"ט
הסימן השני היה כשהשביס נמשך מראשה בתנועת יד שובבה של בן
השנתיים. עור דקיק עד כדי שקיפות צמוד לקרקפת, וממנו בוקעת
פלומה אפרוחית. הסתתי את פני במיאוס, שעה שאמי לשעבר תיקנה את
המטפחת על ראשה- לא די לה להסתיר את ראשה, מסתבר שהיא ביצעה
קפיצה מכופלת, והגדילה לעשות ולגלח את שיער ראשה כמנהגן של
המשוגעות בחצרות תמהוניות של סאטמער ובית אהרון.
ואני בכלל באתי לקחת כמה דברים שעדיין שוכבים בבויידעם. ספרי
לימוד ישנים, מחברות. פעם הם שכנו בכבוד לצד יונג ופרוייד
וקלאסיקות אחרות שאמא לא השתמשה בהם. ועכשיו במקום הספרים
הבויידעם עולה על גדותיו בטוטמים אחרים- חנוכיות, ארגז
תחפושות... אני מתכסה באבק, יורדת בשלבי הסולם הרעוע עם ספר
ההכנה לפסיכומטרי שעכשיו הגיע הזמן לרעננו.
אני בת עשרים ושבע, עשר שנים מאז שעזבתי, אבל כאילו שבויה
במבוך מעגלי בלתי נראה, אני שבה וחוזרת לאותה נקודת התחלה.
חוזרת לבית שהיה ביתי שלי, ומחפשת בו שיירים של עבר אבל מוצאת
רק שכבת אבק עבה יותר בכל פעם. אני צרכיה להפסיק לחזור. אני
צריכה לעוף מהמקום המזורגג הזה לתמיד.
ג' מרחשון, תש"ס
השלישי כבר לא היה סימן, שכן סימן הוא דבר המסמן משהו אחר,
נפרד ממנו, ואילו הפעם, היה זה הדבר עצמו. עוזי אמר לי שאני לא
צריכה לנסוע לשם. "בשביל מה?", הוא שאל, "את יודעת ששום דבר
טוב לא יוצא לך מזה. בכל פעם את רק כועסת ונרגזת יותר. מה את
חושבת, שאמא שלך פתאום תחזור להיות מי שהיא הייתה?" לא, אני לא
חושבת. אני יודעת שהיא לא. ואולי בכלל אני נוסעת לעשות וידוא
הריגה. בכל פעם רוצה להרוג את האמא שהייתה לי, בכל פעם מחדש
לראות שהיא איננה. "את סתם מזוכיסטית. את רוצה לוודא שהיא
אוהבת את האחים הקטנים שלך, ונותנת להם מה שלא הצליחה להעניק
לך מעולם", מתפייט עוזי. ואני כמעט בוכה. איך אתה מעז? מי שם
אותך להיות פסיכולוג שלי? מה אתה- אמא שלי? ושנינו פורצים
בצחוק כי הבדיחה באמת קולעת, כי אמא שלי באמת הייתה
פסיכולוגית. ואני מושכת את הנזלת באפי כמו ילדה קטנה ועוזי
מחבק את כתפי, ואני טומנת את ראשי בחזהו, והוא לוחש לתוך
שיערי, "נו, ובשביל מה זה טוב?" ואני יודעת שזה לא טוב. ובכל
זאת נוסעת לכל הפסח, ורבה עם עוזי, ויושבת בשתיקה ריקה מול
האיש שלקח את אימי והפך אותה למטורללת, הוא פולט עשן תכול מתוך
חריץ בין שיער השיבה של שפמו לשיער השיבה של זקנו - סיגריה
שהדליק מנר הנשמה שאמי לשעבר הדליקה לזכר אבי. כי מותר להעביר
אש ביום טוב לצורך אוכל נפש, ועישון נחשב לאוכל נפש, אבל אסור
לכבות את האש, לכן הוא מניח את הבדל הלוחש בתוך מאפרה עמוקה
ומביט בעשן המיתמר מתוכו דרך חריצים בין קמטי הלחיים וקמטי
המצח, עד אשר הפילטר נשרף כליל. הוא לא אסר עלי לבוא או להיפגש
עם ילדיו ואשתו. הוא גם אף פעם לא שכנע אותי בצדקת דרכו, או
בכך שעכשיו הוא נחשב לאבא שלי, או כל שטות אחרת שאבות חורגים
או דוסים יכולים להגיד לבת חורגת או חילונית. אנחנו סתם יושבים
על המרפסת הרחק מרעש הילדים שלו, ואני שונאת אותו יותר כי גם
לו לא איכפת, הוא יודע שאני הולכת ונעלמת מעצמי. מתמוססת.
אישתו נכנסה למרפסת, חובשת שביס על הפדחת האפרוחית שלה ולוחשת.
"אני צריכה לעשות ניתוח קטן. זה רק כמה ימים. רק שתדעי". מה?
איזה ניתוח? מה קרה? "שום דבר, ממש בכלל לא רציני. שום כלום.
שלושה ימי אישפוז. אני סתם אומרת לך, שאם תתקשרי ויגידו לך
שאמא בבית חולים לא תיבהלי." מה קרה? איפה? מה הניתוח? ואם זה
כל כך שום דבר, למה לא לספר? תחת הרדמה כללית? "כן, בהרדמה
כללית. אין צורך, לא משנה. עזבי, תיכף אצטער שסיפרתי. רק רציתי
שלא תדאגי, זה הכל".
אבל עכשיו אני דואגת. אני אף פעם לא מתקשרת, כך שלא היה לי
סיכוי לדאוג אילולא סיפרה לי. למה סיפרה אם לא רצתה להשיב?
רצתה לספר אבל לא יכלה. כי אני זרה. חצי אורחת, חצי בת בית.
מילה שמסתירה יותר משמגלה, וקונכיית האפתיה שלי נסדקת.
ט"ו ניסן, א' דחול המועד פסח, תש"ס
בערב השתכרתי כהוגן. צחקתי ודיברתי בקול מוזר שהצחיק והעציב
אותי, ונתתי נשיקה על השפתיים של החבר של החברה שלי. כמו בחלום
לא הרגשתי את הגוף, רק קלילות מסחררת חוץ מבקצוות השפתיים שלא
איבדו תחושה בזכות המגע בשפתיו. ואחרי שכולם התפזרו הרגשתי
כבדה מאד, הקאתי על עצמי וקצת על עוזי, והתחלתי לבכות. ואחר כך
זיינתי אותו בכל הכוח אבל לא הצלחתי ליהנות.
בבוקר נכנסתי למקלחת ועמדתי דקות ארוכות תחת מטח מים חזק.
הרשיתי למים לשרוט את פניי, להלום בכתפיי, להדביק את השיער
לראשי. הרגשתי את הבל האלכוהול, לא חשבתי על כלום, פשוט נתתי
למים לטהר את גופי. כך עמדתי תחת זרם מים רותחים, עד שעורי
הצטמק וכריות אצבעות רגליי וידיי התקמטו. אמא שלי השיגה אותי.
יום לפני השחרור שלי ממנה, ערב הטיסה היא הצליחה לחבל בכל
תוכניותיי. כי בין אם הייתי נוסעת ובין אם נשארתי, בין אם
קרעתי קרע ובין אם השתכרתי כלוט, כל דבר שהייתי עושה או לא
הייתי עושה, הכל היה בגללה. כי גם דברים שהם דווקא, ואולי
במיוחד הדברים שהם דווקא, הם בגללה.
ט' אלול, תש"ס
היום נורא ואיום.
היא מתה. לא ראיתי, אבל אני מאמינה שהיא שוכבת די עמוק באדמה,
ולפי תוכנית העבודה, התולעים היו אמורות כבר לגמור לה את
הצורה. גם עוזי עזב. הוא לא הבין שפשוט התגעגעתי למגע של ידיים
שלא מצליחות ללטף, שאוחזות מבלי לחבק, שחסר לי אותו דבר חלקלק
שמבחין בין מצמוץ לקריצה. מחר יעמוד העולם למשפט. מי במים ומי
באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. אבל הגרוע מכל מחכה
לי. כסהרהורית, להסתובב בעולם מלא צלליות שעמוק בתוכן מסתתרים
בני אדם שאני לא מצליחה לגעת בהם. כל כך שבירה, עד שאין ברירה
אלא לתת לדברים לחלוף על פני מבלי להותיר עלי סימן.
ט' תשרי, עיוה"כ, תשס"א | 