על סלע.
אני יכולה לרדת ממנו.
אך נגיעת הסלעים המהירה מחכה לי.
הם חיכו לי כל כך הרבה,
כל פעם הם חוו אכזבה. שוב לא הגעתי.
אך עכשיו,
כשאני כאן למעלה,
אני אקיים את ההבטחה.
אנחנו ניפגש.
השמיים בהירים כאן למעלה,
למה דווקא היום הכל כל כך יפה?
אתמול היה כל כך שחור...
למה פתאום יש תקווה?
לא...! אני לא אשבר למראה השקרי של היופי.
רגל אחת כבר חצי באוויר,
השניה מסרבת לזוז.
הגלים למטה מתנפצים על החוף,
מוחקים שמות, ארמונות.
בקרוב ימחקו אותי...
IT'S NOW OR NEVER....!
התבוננתי בפעם האחרונה על הכל,
על השמיים,
על הגלים,
על החוף,
על הרגליים שלי,
על הטבעת על היד, הרגל השנייה הייתה על האדמה בגלל הטבעת.
אך השניה כבר אמרה את שלה. היא לקחה את הרגל שהייתה על האדמה,
ועכשיו שתיהן לוקחות אותי - למפגש עם הסלעים,
לשטיפת הגלים...
בשניות שהייתי בדרך למטה, לא היה נוף יפה מזה.
יפה מזה, וקצר מזה. |