ואז אני מתחילה לחלום על אונס, חולמת שמישהו תופס אותי ביד
וגורר אותי לחורשה מגעילה שאפילו בצופים לא הגענו אלייה, משכיב
אותי על האדמה ובזמן שהוא מפשיט אותי ואת עצמו אני צועקת לו
להפסיק, ובעצם רק רוצה שהוא ימשיך. אני חולמת שאחרי שהוא מסיים
איתי, הוא בועט בי בחוזקה ובורח, משאיר אותי חבולה על האדמה,
ואני מחכה למישהו שיציל אותי, שיתן לי את תשומת הלב המגיעה
לי.
ואז אני מתחילה לחלום על רצח, חולמת שמישהו נכנס לחנות שבה אני
נמצאת ומנסה לגנוב משם דברים, וכשאני אומרת משהו הוא יורה לי
בלב, מוות מיידי. או שאני חולמת שמישהו נכנס לבנק בדיוק שאני
שם, מעבירה כספים מהחשבון שלי לחשבון של אבא שלי שדרכי מעביר
כספים שחורים, והוא מתחיל להשתגע ולצעוק ומוציא אקדח וצורח
לכולם לשכב על הריצפה, ולפני שאני אפילו מספיקה אני מרגישה
מישהו מושך לי את היד מהמקום וכורך את ידו סביב צווארי ומכוון
את האקדח שלו לרקה שלי ובזמן שהמשטרה מנסה לירות בו הוא יורה
בי. בהלוויה שלי אני אקבל את התשומת לב שמגיעה לי.
לפעמים שאני בבית ספר ממש ממש משעמם לי ואני נשכבת על השולחן
עם התיק על הגב, מוכן כבר ליציאה, מנסה להעביר את הרבע שעה
שנותרה בצורה הכי מהירה שאפשר, אז אני מתחילה לחלום על סמים
ועל זה שאני הופכת להיות מכורה לסמים, ואמא שלי נכנסת לחדר
בזמן שאני מגלגלת ג'וינטים וחבר שלי תוקע מחט בוריד הנפוח שלו,
והיא מזמינה משטרה והם עוצרים אותי וכולם מסביבי אומרים כמה
אני ילדה מסכנה, ושכל מה שהייתי צריכה זה משפחה ובית חם ואוהב,
ואולי שם, במקום שאליו ישלחו אותי, אני אקבל את תשומת לב
המגיעה לי.
כשאני יוצאת החוצה ומתיישבת על איזה ספסל רטוב, מחפשת לראות
אולי יעבור איזה פרצוף מוכר, וכשלא עובר אני מוציאה את המלברו
שלי ושולפת סיגריה אחת מבין השתיים שנשארו לי, ובשביל להעביר
את ה2 דקות של הסיגריה שלי אני מתחילה לחלום על אנורקסיה ועל
זה שכל יום כשאני אגיע לבית ספר אנשים יגידו לי "וואו, כמה
רזית" וכל מה שאני אעשה זה אלך לשירותים ואקיא את כל מה
שאכלתי, אם בכלל אכלתי. אחרי חודש המנהל יקרא לי לחדר שלו
ויגיד לי שמשהו השתנה בי וכולם אומרים כך גם כן, והוא יגיד
שאולי יש לי הפרעות אכילה. ואני, כמובן, אכחיש את זה, למרות
שאני יודעת שזה נכון, ואני אצעק ואתעצבן והוא בתגובה יתן לי כל
מיני הקלות והטבות וחיבוקים וסוכריות ובזמן שירחם עליי יתקשר
לאמא שלי, שכמובן לא  יודעת מה הולך איתי, והיא תגיע מהר מאוד
לבית ספר, כי מאוד חשוב לה להראות שהיא תומכת, והיא תגיד שהיא
לא ידעה - שאני אוכלת, שלוש ארוחות ביום לפחות, והיא תזיל דמעה
על איך הילדה שלה מתדרדרת מתחת לאף שלה ואז תחבק אותי וכולם
פתאום ירחמו עליי ויתנו לי את תשומת הלב המגיעה לי.
ואז אני מתחילה לחשוב על בית חולים, ועל כל מיני מחלות כמו
סרטן וכמו איידס, שיגרמו לי להשאר בבית חולים למשך כמה שבועות
אם לא חודשים, וכולם יבואו לבקר אותי וידברו על כמה שאני מסכנה
וכמה שמגיע לי יותר ממה שיש לי. יתחילו לשלוח לי מכתבים וכסף
לקנות לעצמי שטויות, כאילו כסף יצמיח לי שיער או המאה שקלים
החדשים שההוא מהכיתה שלי, שבטח לא יודע מי אני, יממן לי את
הניתוחים. אבל זה לא משנה לי, כי המאה שקלים החדשים הללו הם
סימן שמישהו חושב עליי, והמכתב ההוא מהזאת של ההם מראה שמישהו
דיבר עליי, והעובדה שהאחות אמרה לי שכמה חבר'ה "עם שיער צבוע
ועגילים על האף" הגיעו לבקר אותי כשישנתי או כשהייתי באמצע
סידרת טיפולים מראה שאני עדיין בראש של אנשים, וכשאני אראה את
אמא שלי בוכה ליד המיטה שלי ואבא שלי יושב מחוץ לחדר הכחול לבן
שלי בבית חולים וינסה לא לבכות, ואני אשמע אותו כל הזמן עוצר
אחיות ורופאים ושואל מתי אני אשתחרר הביתה, מה יהיה איתי, אז
אני יודעת שאני מקבלת את תשומת הלב המגיעה לי.

ואז אני מתחילה להבין ששום דבר הוא לא כמו שאני רוצה, שום דבר
טוב לא מגיע אליי - ומי היה מאמין, אפילו שאני רוצה דברים
רעים, הם גם לא מגיעים
ומה אנחנו הילדים מבקשים?
טיפת הקשבה, קצת תשומת לב?
ולא רק ממכם, אמא ואבא היקרים. מכולם, כולנו רוצים שיתייחסו
אלינו כאילו אנחנו שווים. ואתם יודעים מה? אולי אנחנו באמת
שווים. איך זה יכול להיות שרק אנשים מסויימים מקבלים הכל והשאר
מקבלים את כל הכלום? ואיך זה יכול להיות שמעבר לחיוך כזה גדול
יש דמעה כזו גדולה שמכילה את כל הבעיות של כל העולם הזה, כי
הכל משפיע עלינו, ואנחנו משפיעים על הכל, ולא סתם אומרים שהדור
שלנו הוא דור מזעזע. אנחנו דור מזויין, דור מזדיין, דור מזיין.
דור של זונות, אנשים מחוללים. וזה לא שאנחנו לא גאים, אנחנו
מאוד גאים. שים לב, אתה שם, אתה שם למעלה, אתה שמסביב - הנה
אנחנו, ריאלטי שואו בלי כבלים, החיים האמיתיים.
הלוואי שיום אחד כולם ימותו, שהעולם הזה יושמד, ויוקם מחדש על
ידי מישהו אחד, שיעשה את כולנו אותו הדבר, כמו שמגיע לנו, כמו
שצריך, כמו שאפשר.
בשביל טיפת תשומת לב לא צריך אונס, לא סרטן, לא רצח ולא הפרעות
אכילה, צריך רק 200 שקל ל45 דקות אצל הפסיכולוגית הקרובה.
מי היה מאמין לכמה שהאנושות התדרדרה.