היא ידעה שהוא ילך,
היא שמעה זאת בקולו:
למרות האהבה והיאוש,
הסערה הייתה שלו.

גוונים רועמים של כחול
הסתחררו ברקיע,
והיא באה לתבוע אותו.
הסערה הגיעה.

היא נצמדה לזרועו,
והוא רק הביט בעיניה,
והיא נסוגה מצידו,
והליטה בידה את פניה.

והוא הלך קדימה,
אל זרועות הסערה,
לחיות מהר, לחוות הכל,
להיעלם במהרה.

ברעם מחריש, בברק מעוור,
הסערה לקחה אותו.
בחיבוק חונק הסתחרר איתה,
נלחם למען מותו.

הסערה אהבה אותו,
והוא נתן לה את חייו.
רק גופו הסחוף נותר על הקרקע
והסערה שככה בזרועותיו.

וזו שאהבה אותו כרעה לצידו,
ושרה קינה אבלה.
על החיים שלא חיו עד תום
ועל תשוקה מכלה.

על הילדים שלא נולדו לו,
על ילדיו שלא החזיקה בזרועותיה,
על כל מה שלא היה להם,
על מותו ועל חייה.

והיא נותרה לידו,
ובכתה על עתיד שמת,
על נפשו הבוערת שכבתה,
על הסבל שבאמת.

משב הרוח בעצים
לקח את נפשה משם,
ליפול כעלה נובל
ללא כאב ודם.

היא לא יכלה כמותו
בתהילה ויופי למות.
לעד תיסוב במשבי הרוח,
מתנפנפת כקצה חוט.