התעוררתי מן החושך שאפף אותי, עיניי נפתחו כמו ילד שפותח את
עיניו בפעם הראשונה. האור הכאיב לעיניי. הסתכלתי סביבי, לא
הבנתי איפה אני, ראשי כאב, כאילו מישהו בעט בו, שוב ושוב ושוב,
ואז כשהייתי על הרצפה, הוא שוב בעט בו. בקושי קמתי ממושבי.
הסתכלתי סביבי, בהתחלה לא ממש הבנתי מה אני רואה, אנשים דיברו
לעצמם, הולכים על הידיים, מה קורה פה, האם אני בבית
משוגעים...?

לפתע באה אליי אשה עם מגש ובתוכו כדורים, אך פה זה לא נגמר,
האשה הזו עמדה על הידיים, פניה היו צבועות בצבעים מוזרים, והיא
הייתה עירומה כביום היוולדה, היא הביאה לי בכפות רגליה את
הכדורים. בהתחלה סירבתי לגעת בהם, אך הם היו בצבעים כאלה יפים
שאמרתי לעצמי למה לא...
הם היו בכל צבעי הקשת, כחול, צהוב, אדום, לא יכולתי שלא לבלוע
אותם, לקחת את כולם במין שלוק אחד.
'הם לא משפיעים עליי במיוחד, איזה מין בית משוגעים זה...'
חשבתי לעצמי. אך דיברתי מוקדם מדי. עד מהרה הרגשתי איך צעדיי
נעשים כבדים מצעד לצעד, עפעפיי נסגרו עליי תוך מספר שניות, את
הצניחה שלי אל תוך הרצפה כבר לא זכרתי.

כאשר התעוררתי מצאתי עצמי בתוך חדר מרופד, הייתי לבוש במין
כותונת משוגעים מוזרה שכזו, הרגשתי סגור, קלסטרופובי, אך מצד
שני הכותונת עשתה לי אחלה גזרה, הייתי קרוע. אך העובדה קיימת,
אני לא הרגשתי משוגע, ועד כמה שזה אירוני, זה שיגע אותי. אך
דבר אחד כן היה ברור לי, כולם מסביבי... משוגעים לחלוטין!

כעבור מספר ימים האנשים המוזרים הוציאו אותי מהתא שלי. הובלתי
על ידיהם אל תוך חדר אחר. כשהגענו אל תוך החדר, גיליתי שהם
הובילו אותי אל תוך חדר מלא מהמשוגעים האלה. כולם הלכו על שתי
ידיים, פניהם צבועות בצבעים מוזרים, והם עירומים כביום
היוולדם, אך הפעם זיהיתי סממן נוסף לגבי שוביי, הם דיברו במין
שפה מוזרה, שפה גרונית חזקה שלוותה לרוב בצעקות, לא הבנתי
אותה, משוגעים פה, כולם משוגעים.

כשנכנסתי, למרבה הפלא כל המבטים סובבו אליי, כל ההמולה בחדר
נפסקה לכמה שניות, הם הסתכלו עליי כאילו אני זה שעירום ולא הם.
שוביי שחררו את ידיי וסימנו לי להיכנס אל תוך החדר. אני,
שהייתי כולי מסומם מהכדורים בצבעים היפים, נכנסתי ללא מאבק
מיוחד. התבייתתי על כיסא במרכז החדר, ושם התיישבתי. כעבור כמה
דקות, אחד המשוגעים ניגש אליי, הוא ניסה לתקשר איתי, הוא דיבר
בשפה המוזרה שלו, אך אני לא הבנתי מילה, הוא הלך למשוגעים שלו.
נותרתי לבד. וכך הייתה השגרה, כל יום הובלתי אל תוך החדר,
ישבתי בכסא ולאחר מספר שעות חזרתי לחדר המרופד שלי ולכותונת
היפה שלי.

אך יום אחד זה השתנה. הכל היה כרגיל, הובלתי לחדר, ישבתי בכסא,
מחכה כרגיל שהיום ייגמר ושיובילו אותי החוצה, אך לפתע ניגש
אליי בחור שנראה די נורמלי. שפשפתי את עיניי בתדהמה, הוא היה
לבוש, הלך על שתי רגליו, וכשהוא התחיל לדבר הסרתי כל ספק.
"שלום, קוראים לי דני..." לא האמנתי שמישהו שפוי מדבר אליי, בן
אדם נורמלי, פי היה פתוח בתדהמה.
"הכל בסדר? אתה נראה קצת המום..." הבנתי שאני חייב לדבר או
שהוא יחשוב שאני משוגע כמו כולם פה.
"כן מצטער, קוראים לי מיכאל, אני פשוט קצת המום, לא דיברתי אם
בן אדם שפוי כבר... חיים שלמים, מצטער", חייכתי אליו במבוכה.
"זה בסדר, אני אסלח לך..." צחקתי.

התחלנו לדבר, דני היה בן אדם די מעניין, כמוני הוא הגיע לבית
המשוגעים הזה כשבוי בדיוק כמוני, הוא לא זכר איך הגיע, הוא רק
זכר הרבה כדורים בצבעים יפים. דני הפך למרכז חיי בבית משוגעים
הזה שהחזיק אותי כשבוי. דיברנו הרבה, על פילוסופיה, על הסביבה,
על מה שקורה, אפשר לומר שהוא החזיק אותי בחיים. דיברנו כל יום
במשך שעות, עד שהאשה המוזרה עם הכדורים באה ונאלצנו להפסיק את
השיחה המעניינת של אותו היום.

אחרי תקופה ארוכה, כמו שאני הייתי בין המשוגעים, אתה מתחיל
לחשוב שאתה משוגע גם כן, אתה מתחיל להשתגע לאט לאט, בלי אף אחד
שיאשש את העובדה שאתה שפוי אתה מאבד את זה, לאט לאט, ואני לא
הייתי שונה. עם דני הרגשתי שפוי יותר, יותר בן אדם. אך יום אחד
דני הפסיק לבוא, נכנסתי לחדר המשוגעים, וחיוכו הרגיל לא היה
שם. חיפשתי בכל מקום, אך לא מצאתי אותו. ניסיתי לשאול את
האנשים המוזרים, אך הם כרגיל ענו לי בשפה הגרונית המוזרה שלהם.
ויתרתי. כל יום מחדש קיוויתי שהוא יהיה שם, אך כל יום מחדש
התאכזבתי. נעלם, כאילו האדמה בלעה אותו. זה העציב אותי. נכנסתי
לדיכאון עמוק.

יום אחד הוציאו אותי החוצה מחדרי כרגיל, אך אני שזכרתי פחות או
יותר את הדרך לחדר המשוגעים, שמתי לב שאני מובל למקום אחר. על
הדלת היה כתוב בשפה מוזרה, לא הבנתי אותה. בפנים ישבו, או
עמדו, קבוצה של חמישה מהמוזרים, שניים נראו מבוגרים יותר, זכר
ונקבה, ושלושה קטנים יותר. הורו לי לשבת, ישבתי. הקבוצה המוזרה
החלה מדברת אליי. הנקבה המוזרה, עירומה כביום היוולדה, ועומדת
על הראש, החלה בוכה וצועקת לעברי בין דמעה לדמעה, הזכר המבוגר
מנחם אותה בעוד שלושת הקטנים יותר נראים כאילו הם מתביישים
במחזה. הסתכלתי לעברם בתמיהה מובהקת. לא הבנתי מה רוצים ממני,
או מה הם אומרים, הם דיברו בשפה הגרונית המוזרה שלהם. לאחר כמה
זמן התחלתי לרחם עליהם, לא יודע למה, הם נראו לי כמו אנשים
נחמדים, הרגשתי סוג של קשר אליהם, לא יודע למה.
אחרי כמה זמן שנראה כמו נצח שוביי חזרו לחדר, ובמין מבט הסכמה
חבורת האנשים קמה ועזבה. הם יצאו ראשונים, ואז אני ושוביי.
הוחזרתי לחדרי, סוממתי כרגיל והונחתי בתוך הכותונת.

לא יודע כמה זמן ישנתי אז, אך כאשר התעוררתי שוב פעם נלקחתי
לחדר שונה מחדר המשוגעים הכל כך אהוב עליי. הפעם החדר היה
שונה, כשנכנסתי המבטים ישר הופנו אליי, רעש המולה מילא את
החדר. הפעם מחזה שונה נגלה מולי. לפניי ישבו חמישה משוגעים,
כרגיל, עומדים על ראשם, עירומים כביום היוולדם, ופניהם צבועות
בצבעים מוזרים. הם דיברו בינם לבין עצמם בשפה המוזרה שלהם,
בוחנים אותי, מסתכלים עליי, ומדי פעם גם רושמים דברים בשפתם
המוזרה, כאילו אני המשוגע ולא הם. אחד מהם, מין נציג, פנה
אליי, עוד פעם בשפה המוזרה, לא הבנתי אותו, הוא חזר על מלותיו
המוזרות, ואני שוב לא הבנתי. בינתיים שוביי יצאו מן החדר.
השאירו אותי לבדי, יחדיו עם האנשים המוזרים.
הם המשיכו מדברים בשפתם המוזרה, פונים אליי, ואז בינם לבין
עצמם, מתווכחים, צועקים, יורקים, משנייה לשנייה סף עצביי נקרע,
חוט חוט, אני מרגיש את כל הזמן המבוזבז שהעברתי במקום הזה, את
הימים הדפוקים, את דני שהעלימו לי, ידעתי מה לעשות, ומהר. קמתי
בתנועה מהירה, מבטם וצעקותיהם לרגע נפסקו, ואז הופנו אליי, אך
אני כבר הייתי מחוץ לדלת. הייתי חייב לברוח. התחלתי מהלך בצעדי
דילוג קלים, אך כאשר האזעקה הופעלה התחלתי לרוץ. ידעתי שאם אני
אתפס יתנו לי מספיק סמים בשביל למחוק לי את הזיכרון, כבר עכשיו
הרגשתי תחת השפעת הסמים חצי עצמי, לא יכולתי להרשות לעצמי
לבזבז עוד שנייה בתוך בור העינויים הנורא הזה.

למזלי, הארכיטקט שבנה את המקום הזה לא חשב יותר מדי, בטח גם
היה משוגע. פיזזתי לי בצעדי ריצה החוצה בלי הפרעה מיוחדת.
פרצתי בכוח את דלת היציאה, גיליתי את עצמי בחוץ, נושם את אוויר
החופש, כמו כל האנשים השפויים, לא שבוי יותר, לא משוגע יותר,
אדם חופשי.
כל כך הרבה לעשות, כל כך הרבה למצוא, לא יכולתי להחליט מה
לעשות קודם, לאכול אוכל בצבע אחיד, או לקחת סמים נורמליים,
שוב, הייתי קרוע מבפנים.
אך לפתע נעצרתי. צפיתי ברחוב הראשי כמשתהה, לא יכולתי להוציא
הגה מפי, רגליי קרסו אל תוך האספלט החם. המראה שנגלה מולי זעזע
את כל כולי. כולם היו משוגעים, כל בן אדם ברחוב הלך על הידיים,
כולם היו עירומים, כל פני האנשים היו צבועות. ואז קלטתי את
האמת המזוויעה, אני המשוגע, לא הם! אין לי אף אחד, אני לבד!

חלפו מספר דקות עד שבאו השומרים, הפעם אפילו לא התנגדתי, קמתי
על רגליי הדואבות והמדממות, אך שום רגש חוץ מזעזוע לא פרץ אל
תוך מוחי. הלכתי בנועם יד ביד עם שומריי חזרה אל תוך המבנה.
נכנסתי אל החדר שבו העברתי את רוב זמני, כל הרופאים הסתובבו
אליי, האחות באה אליי עם מגש הכדורים. לקחתי את כל המגש, היו
שם כל כך הרבה יותר צבעים ממה שבדרך נתנו לי, כל צבעי הקשת
פלוס כמה צבעים נוצצים, חלומו של כל משוגע. הפעם אפילו לא עברו
כמה שניות, נפלתי מייד. אחרי זה כבר לא קמתי, לא יצאתי מהחדר
המרופד שלי יותר. את שאר ימיי ביליתי בוהה בתקרה, לא הרגשתי
כבר לא עצב, לא כאב, לא פחדים, רק רציתי עוד צבעים, כחול,
אדום, ירוק, תביאו אותם, אני אקח אותם...

צליל האזעקה שבקע מבית המשוגעים באותו היום זעזע את כל הרחוב
הראשי, כל המבטים נותרו תמהים וצמאים למידע. כל הרחוב הראשי
סובב ראשו אל הבניין האנמי שלמראית עין נראה כמו בניין מגורים,
אך נודע בשם בית המשוגעים העירוני. בריחת משוגע כל כמה זמן
סיפקה את הבידור המרכזי בחייהם המשעממים של אנשי העיר. משוגע
שיוצא בצעקות "אתם המשוגעים, לא אני". משוגע שמנסה לשבור
מוסכמות, לשנות מסורות. מסורות ארוכות שנים, שעד כמה שהן
יוצרות חוסר נוחות, ועוצרות כל התקדמות שהיא, אלה הן מסורות
שאסור לשברן. כל משוגע שחושב על לשנותן, נכלא בבית המשוגעים,
ומסומם עד שזונח את דרכיו הפראיות והחדשות. בדרך כלל בריחת
משוגע יוצרת בידור, בידור מלוכלך, אך בידור זהו בידור, ואנשי
העיירה אף פעם לא מפספסים בידור טוב. אך הפעם הבריחה הייתה
פחות מוצלחת. ברגע שהגיע לרחוב הראשי פשוט צנח על רגליו וחיכה
לשוביו, אפילו לא נאבק בדרך פנימה. הבריחות בזמן האחרון נעשו
פחות ופחות תכופות, כנראה שדיכוי החידוש ופיאור המסורת כמעט
הושלם, כמה חבל, הם כמעט הצליחו לשנות משהו...