...מבטו חלף על ראשיהן הכרותים של הנערות שהיו תלויים
בשיערותיהן מן העץ,כפירות בשלים.

הוא עשה עוד צעד לכיוון העץ והקרקע התפצחה תחת רגליו מהדם
הקרוש שנזל מעשרות הראשים.

לא הייתה כל רוח במעבה היער...

הוא היה לבד.

חרב הקט'נה שבה כרת את הראש האחרון הייתה עוד בידו והוא החליק
אותה לנדן שהיה תלוי על גבו.

ואז,באותה היד, הרים את הראש החדש ששכב לרגליו והחל לקשור אותו
בשערותיו לענף שנראה לו ריק מדי.

הדם טפטף,מתווסף לשכבת הדם שכיסתה את הקרקע מתחת לעץ.

עיניו נחו על עיני הנערה הקרובה ביותר. עיניים חומות-ירוקות
ניבטו אליו מבין מערות העין...

העיניים היו כבר יבשות והחלו להצטמק...הוא זכר את החיוך שהוא
ראה בהן לפני מספר ימים.

בתנועה מהירה אחת של שליפת החרב הוא חתך את הראש
משיערותיו,והראש נפל לקרקע האדומה מדם.

לאחר שהרים את ראשה הכרות של הנערה החל לצעוד מערבה.

מחסה היער שימש לו שנים כמקום מבטחים מהאנשים שחיפש ולנקום
בו.

ושם,במעבה היער, הוא נכנס למערה שמצא לפני שנים כה רבות.

עיניו הסתגלו לחשכת המערה תוך שניות מועטות ולעיניו התגלו מספר
תלי עפר.

12,הוא לא היה צריך לספור בשביל לדעת...

כל אחד מהם היה חקוק בזיכרונו ובלבו כמו המילים על סלע המערה.

ביראת כבוד,הוא התכופף על ברכיו באחת מפינות המערה והחל לחפור
בור.

ידיו החלו שוב לדמם,אך הוא כבר היה רגיל לדם על ידיו,הוא לא
הוטרד מכך.

גם כאן הקרקע מתחת לידיו החלה להיספג בדם.

בעדינות הוא הרים את הראש של הנערה,דמעה נפלה בעדינות מעינו אל
תוך העין הצמוקה בראש שבידיו...

הוא הפנה בזהירות את הראש לכיוון מזרח,עיני הנערה לכיוון
הכניסה...

הוא החל לכסות את הראש בעדינות...משאיר מקום בקרקע רק
לעיניים.

לאחר המאמץ הוא קם,גופו רועד.

13,המספר שאליו מעולם לא רציתי להגיע, הוא חשב לעצמו....

הוא החל צעד לפאתי היער.

היער שהוא טיפח כל חיו...יער שבו ניתן לראות אלפי עיניים
מביטות בך מכל עץ.

יער בו הראשים תלויים כפירות בשלים.






כל חיו הוא חי ביער,מטפח אותו ושומר עליו מפני פולשים. כל חיו
זה היה רק הוא החרב והיער.הוא כבר לא הבדיל בינו לבין החרב,היא
הייתה חלק ממנו,איבר מאיבריו ולא כלי מעשה ידי אדם.

הוא מעולם לא תהה מהיכן הגיע כפי שמעולם לא תהה מהיכן הגיע הוא
עצמו.הוא ידע שהוא שם,וזה הספיק לו.

היער,יער הראשים,כפי שכונה,הברכה והקללה,שכן לגבולות כפרים
רבים,כפרים רבים שאיבדו את בנותיהם במהלך השנים.

אבות,אחים,דודים וסבות רבים חיפשו נקמה ב"רוח היער",ואלו מהם
בעלי האומץ להיכנס ליער איבדו את שפיותם לפני שזכו לפגוש בו.

לאחר שהיו נופחים את נשמתם,הוא היה לוקח את גופתם לעץ החלש
ביותר ביער,מפרק את הגופה ביסודיות וקובר אותה בקרקע סביב
העץ.

התפרקות הגופות,החומרים האורגניים שימשו דשנים לעצים והם פרחו
בפריחה מלבלבת.

האוויר היבש והחמים ששרר בתחומי היער שמר על הראשים התלוים
מהעצים במצב טוב לזמן ארוך אך אלו מהם,שהיו מרקיבים,והעצם
הייתה מתנתקת מהשיער שקשר אותה לעץ,היו נוחתים בקול חבטה עמומה
על קרקע היער ומפצחים את הדם הקרוש שכיסה אותה.

כעת,אחת הגולגלות הייתה בידו.

אוחז בגולגולת קרוב לצלעותיו,רץ בריצה קלילה וחתולית בין עצי
היער,ואותה מנגינה מתנגנת בראשון,הוא היה בדרכו לאחד הכפרים.

כשהגיע לגבולות היער,עצר והביט מטה,אל העמק,אל הכפר.

המראה העלה הראשו זיכרון,אותו כפר לפני שנים רבות.

הוא עמד אז באותה נקודה משקיף על אותו הכפר.

הוא יכל לזכור את הילדים ששיחקו על שבילי העפר,את הנערות
שטיילו שלובות זרוע בגנים הירוקים ואת הנערים שרצו אחריהן עם
זרים של פרחים לבנים.הוא זכר את הגברים החוזרים מיום עבודה
מפרך מיוזעים ושחוחים ואת הנשים העומדות בדלתות ומחכות לבעליהן
עם חיוך עצוב קמעה על שפתיהן ופעוטות צמודים לחזיהן.

הוא זכר את הזקנות,יושבות בצל המקדש ואת הזקנים נכנסים למקדש
ויוצאים ממנו לעיתים ברגל ולעיתים בארנות,חנותים או כעשן
מארובת המקדש.

הוא זכר,והזכרונות העלו בו דמעה.

כל כך הרבה שנים...

הפכר מנה אז 500 איש,אך כיום,כיום הוא היה עיר קטנה שמנתה כ20
אלף נפשות.

למרות קללת יער הראשים אנשים רדפו אחר הברכה.

משפחות רבות היו מוכנות להקריב את בנותיהן על מנת לזכות בברכת
יער הראשים,וכך הכפרים שהקיפו את היער גדול,במקום לקטון.

וכך גם היער שגשג...









לאחר שזיכרונותיו שככו ועברו נדרשו לו מספר ניתורים קלים בכדי
להגיע לגבולות הכפר.

הולך בצעדים שקטים ורגועים ורק קול שפשוף העצם בבד הטוניקה הגס
נשמע באוויר.

שקט המום שרר בכפר עם כניסתו.

מבטי יראה,פחד וסקרנות ננעצו בו,אך מבטו היה נעוץ באותו מקום
אליו פניו היו מועדות,המקדש.

עד שהוא הספיק להגיע לכניסה למקדש אנשי הכפר כבר הספיקו ליידע
את הכהן הגדול שיצא לפגוש בו.

וכך הם עמוד,פנים מול פנים בכניסה למקדש.

הוא כרע ברך לפני הכהן והניח ביראת כבוד את הגולגולת
לרגליו,אנשי הכפר מתאספים סביבו ובוהים בנעשה.

השקט המשיך לשרור ברחבה,אך לפתע נשמע אח מכיוון הקהל כשאר
מישהו ניסה להידחק בתוך ההמון שבהה ברוח היער ובכהן.

בחור צעיר,חרב ארוכה למותניו וקשת דרוכה בידיו פרץ מהקהל
בתרעומת.

הרחש היחיד שניתן היה לשמוע היה קול השריקה הקל וקול פיצוח
העצם שנלווה לו בהמשך כאשר להב חרבו בקע מראשו של הבחור
הצעיר.ההמון התפזר בבהלה ובצעקות אימה.

הוא התרומם מכריעתו והתקדם בצעדים שקטים ומדודים לכיוון גופת
הבחור הצעיר. בשליפה מהירה חרבו הייתה כבר בנדן על גבו.הוא
הרים את גופת הנער באותה יראה בה הרים את הגולגולות מקרקע היער
לעיתים כה קרובות. הגופה הונחה לרגלי הכהן, שהמשיך לעמוד באותה
שתיקה רועמת למרות כל הנעשה סביבו,ליד הגולגולת.

במהרה יצאו מהמקדש שני פרחי כהונה שנשאו את הגופה למשרפות,אך
הגולגולת נשארה במקומה.

בצעדים שקטים ובלי להסתכל אחורה הוא החל להתרחק מהמקדש עד
שנעלם מעיני הכהן בעלוות העצים.

אז,כאשר הקהל נעלם והרחבה לפני המקדש הייתה שקטה,הכהן כרע ברך
והרים את הגולגולת כקוטף פרח משדה פרחים,דמעות בעיניו.

צעדיו האיטיים מזקנה של הכהן הובילו אותו עמוק מתחת
למקדש,לאותה דלת אבן עתיקה וכבדה שראה פעמים כה רבות במהלך
חיו.במגע קל של ידו הדלת נעה וגילתה לעיניו היכל עצום.החדר,יבש
וחשוך,היה כה מוכר לכהן שהוא אפילו לא האט להסתכל סביבו.

כאן,הביטו בו מאות זוגות עיניים חשוכות כאשר הוא הניח את
הגולגולת בין חברותיה באחת הערימות,נאנח,ויצא משם בצעדים
כואבים...







רחש עלוות העצים היה הקול היחיד שנשמע ביער.הוא ישב על אחד
מענפי העצים כבר שעות רבות,נשימותיו איטיות וגופו רפוי.החרב,כת
העץ חלקה משימוש,שכבה בין רגליו.

מבטו נדד בין הצללים ביצרו העלים וענפי העץ...

קולות פיצוח קלים התקרבו עוד ועוד,הוא הבחין בהם כשהצועד רק
נכנס ליער,כמו תמיד.

זו הייתה היא ,הוא יכל לחוש בזה. הצעדים נפסקו מתחת  לעץ עליו
ישב והאורח חיכה בסבלנות...

הוא ירד מהענף,נראה כמי שנופל לא מוכן,אך הנחיתה על הקרקע
נראתה מתכוננת.

מבט אחד בעיניה הספיק לו בכדי לאמת את תחושתו.

העיניים,אותן עיניים שרדפו אותו בחלומותיו במשך שנים,עיניים
ללא פנים,אותן עיניים שצבען כצבע שמי הלילה בליל ירח מלא וחסר
כוכבים...

העיניים שניבטו אליו חפשו לא פחד ויראה אותם התרגל לראות בעיני
הנערות אם כי עצב מתוק ושמחה מרירה,יחד עם הבנה,מה שחיפש.המבט
היה רגוע ותוהה.אותו מבט,אותן עיניים,גרם לו לקרוס על ברכיו
לפניה.

עכשיו,לאחר כל השנים הללו,הוא ישב והתייפח מוציא את כל שנאגר
בתוכו במשך שנים. דמעות שהיו כלואות בתוכו שנים ניגרו מעיניו
כנהר שעלה על גדותיו.

באיטיות עדינה היא שלחה את ידה והניחה אותה על ראשו...

הבנה,מה שחיפש.

מאמץ רב נדרש ממנו בכדי להרים את חרבו לכיוונה.

הכת מופנית אליה והלהב אליו.

ידה השניה אחזה בכת,חיוך עצוב הופיעה על פניה ובעיניה...

"קום,יש לנו הרבה מה לעשות"המילים,אותן חיכה לשמוע שנים,יצאו
מפיה.

הבנה,מה שחיפש.

כעת,צועד על אדמת היער ספוגת הדם,איבר חדש החליף את החרב אליה
התרגל במהלך השנים,איבר עם עיניים משל עצמו אך עם אותה
הבנה...






אורו של הירח המלא האיר את קרחת היער.עשרות עיניים שיקפו את
ריצודי האש שאחזה בעץ הבודד שעמד במרכז קרחת היער.

ידו נשלחה בהרגל לאחוז בכת העץ אך נעה ואחזה בידה,האחיזה נענתה
בלחיצת הבנה מצידה.הוא המשיך להביט העץ החלול שבער כעמוד
אש.עכשיו הוא הבין מה הייתה מטרת העץ. במרכז העץ זהרה רצועת
הפלדה בצבע אדום עמוק.

תחושת האובדן לא הייתה כה חזקה,להפתעתו,כשהיא עומדת לידו ומבט
מבין בעיניה.

הם פגשו את הזריחה באותה קרחת יער,עומדים לצד ערמת אפר וגחלים
לוהטות. היה להם הרבה מה לעשות.

המערה,שעד כה הכילה רק את 13 הראשים הקבורים ושמותיהם על קירות
המערה,החלה להתמלא ראשים כאשר הם החלו לקטוף אותך מהעצים.מאות
ראשים מילאו את המערה כשהם סיימו את עבודתם.עתה,החל חלקו.

הוא היה מרים כל ראש,מביט בעיני הנערה,וכותב את שמה בדמו על
קיר המערה,וכך,בזריחה,הם יצאו מהמערה אדומת הקירות והמלאה
בראשי הנערות.הם ידעו לאן פניהם מועדות,הם לא היו צריכים
לדבר,הייתה ביניהם הבנה.

הם נכנסו לכפר,אוחזים ידיים,וכרגיל פניו מועדות למקדש,והיא,היא
הבינה אותו.

מבטי אנשי הכפר ננעצו בהם מיידית,אך הפעם לא פחד ויראה מילאו
את עיניהם,אלא סקרנות.

הכהן עמד בכניסה למקדש,כבר יידעו אותו על האורחים הצפויים.

הם נעצרו לפני.

מבט קל שחלף בין הכהן לרוח היער העלה דמעות אושר בעיני הכהן.הם
כרעו לפניו,ידיהם אחוזות בחוזקה.הכהן  הניח את ידיו על ראשיהם
ואמר את מילות הטקס שהיה חלק מהכשרתו "כנציגן של רוחות השמיים
על פני האדמה,אני מכריז עליכם כמאוחדים".

עיני המאוחדים נפגשו,ולאחר מכן שפתיהם.תחילה מגע מרפרף שהפך
לנשיקה שאיחדה את נשמותיהן. דמעות אושר ופורקן זרמו מעיני רוח
היער. לאחר שנים כה רבות הוא היה שלם לבסוף.

כה מכונסים בעצמם הם היו שלא שמו לב לחבורת צעירים חמושים
שהספיקו להקיף אותם.

הוא חש את גופה נרתע אך שפתיהם נותרו צמודות גם כאשר הוא עצמו
חש חץ חודר את בשר גבו ויוצא מחזהו,חודר אליה ומצמיד אותו
אליה.

חץ אחר חץ חדר את בשרם והם עדיין זה בידי זו.

שום כאב לא יכל למנוע את האושר. גם כשלהב חרב חדר את בשרו והם
נפלו אחוזים לפני הכהן,הוא עדיין היה מלא אושר.

דמעות האושר של הכהן הפכו אט אט לדמעות עצב וחרטה וזרמו כמו
דמם על מדרגות המקדש.

הצעירים החמושים התפזרו לאחר שפרקו את כעסם וכילו את
נקמתם,משאירים מאחוריהם שתי גופות דוממות.

פרחי הכהונה רצו החוצה לטפל בגופות כאשר החל הכהן את צעידתו
למערה שביער.

ביציאתו מהכפר הוא מלמל מתוך תסכול,מילים שנכתבו מאוחר יותר
בספרי ההיסטוריה...

"איבדנו רוצח אחד בשביל למצוא עשרות של רוצחים חדשים"