לפעמים אני פוחדת שיגמרו המילים. שכך סתם יום אחד, יגמרו
פתאום, שלל המילים לכל האנשים בכל מקום. כשיגמרו המילים כמה
נורא זה יהיה, לשבת סתם כך ולשתוק. לא נוכל לכתוב, אולי רק
לצייר, ולא נוכל ללמוד או אפילו סתם לדבר.
גם כל המילים שבכל הדפים, בכל הספרים ברחבי העולם, יימחקו כך
פתאום כאילו לא היו אף פעם.
כשהן יגמרו, המילים, כולם יבינו שלא העריכו אותן כראוי, ודבר
כזה לא היה צפוי. כי כל מילה היא פנינה (ולא רוזנבלום) ובכל
מטבע לשון חבוי אוצר, וכשיגמרו המילים זה לא יהיה אותו דבר.
לפעמים, כשאני חושבת על הסוף של המילים, עוברת לי מן צמרמורת
כזאת לאורך כל הגוף, תחושה שגובלת כמעט בטירוף, כי עולם בלי
מילים הוא עולם ריק, הוא כמו פרח ריק מצוף. אין בו כלל טעם
לחיים או אפילו למוות בזוי, כי עולם בלי מילים הוא עולם לא
ראוי.
אז, אני לוקחת את עצמי בידיים, ונזכרת שזו שטות ודבר כזה לא
יכול לקרות אפילו בטעות. המילים שלי לא יעלמו לי ככה פתאום,
וכל ההבלים האלה מתפוגגים כמו חלום.
אני לוקחת דף או אפילו מחברת, וכותבת מילים, הרבה מילים בשורה
מסודרת. יוצאות לי מילים, משפטים, פסקאות וברגע שאני מפנימה
לעצמי שהמילים לא נעלמו באמת, הן נעלמות כולן ביחד ובמקומן
מונח על מחברתי סיפור קטן.