זיוף, ריקנות, איך זה שהשתניתם לי בין הידיים? כולכם, פשוט,
השתניתם, מקצה לקצה, אני לא יודעת אם בדיוק התעוררתי וקלטתי את
זה, או שזה בעצם אני זאתי שהשתניתי וכולכם נשארתם אותו דבר.

אוהבת, שונאת, מפחדת, כל כך אוהבת אתכם, אבל לפעמים שונאת אתכם
כל כך הרבה בגלל זה, מפחדת לעשות שינוי, להתנתק, להיפגע, להגיד
משהו.

שותקת, נפגעת, שוב שותקת ואז שוב נפגעת, יום אחרי יום, עד שיש
לי כבר את ה"אומץ" לא לשתוק, אבל אז אני נפגעת רק יותר.

מקובעת, שונה, מתוסבכת, פוחדת לעשות את הניקוי הזה, שונה
מכולכם, לא רואה מה שאתם רואים, אתם לא רואים מה שאני רואה, יש
הרבה מעבר, מתוסבכת עם עצמי עליכם.

מקשיבה, מגיבה, אתם שומעים, לא מקשיבים, שומעים וגם בוחרים לא
להגיב, אני? אני מקשיבה, מקשיבה באמת, ככה אני, לא יכולה לראות
אחרים סובלים, במיוחד אתכם, בעצם מגיע לכם, מגיע לכם לסבול
קצת, אולי ככה תבינו איך אני סובלת, איך אני מרגישה, אבל זה
בטח לא מעניין אתכם, לא מזיז לכם, כל דמעה שלי לא שווה
בעיניכם, יש לכם את הבעיות שלכם, מה ללבוש בבוקר, מה לעשות
אחרי הצהריים, עם מי להתחשבן, איזה שירים לשמוע, כן, אתם
צודקים, בעיות פשוט נוראיות.

מה אני יכולה להגיד, אני לא מסכימה עם כל דבר שאתם חושבים, עם
כל דבר שאתם אומרים, אבל למה אתם חייבים להיות כאלה מזויפים?
כאלה חלולים, ריקים, אטומים?
אני בוחרת להתעלם, להבליג, לשתוק לכם, לא לענות, לא להסתכל, זה
בגלל שאתם לא מבינים, אתם בראש שלכם, מילה שאתם זורקים יכולה
להיות כל כך חזקה בשבילי וכל כך חסרת משמעות בשבילכם וזה
הבעיה, חוסר הבנה, או תקשורת אם תרצו לקרוא לזה ככה.

בינתיים, אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה, מה אני לא רוצה
שיקרה, אני אפילו מעדיפה את המצב הזה על כלום.
אבל רק שתדעו שמה שהיה משפיע כל כך, זה הסיבה היחידה שעוד לא
עשיתי מה שרציתי לעשות, זאת הסיבה היחידה שאני לא מתנתקת ממכם,
זה בגלל שאני קשורה אליכם, אבל אני, אני לא יכולה להרשות לעצמי
להיקשר יותר, אני רק נפגעת בסוף.