כנראה שזה יותר חזק ממני,
הפרץ של הדמעות והכאב,
החנק בגרון והרצון לטוב
בשבילך.

כנראה שזה כואב לי
כשלך כואב,
כשהוא נפרד
בחליפה מפוארת
בלי מכתב,
רק כמה מלים
באהבה.

כנראה שכשמלאך הולך,
מלאך אחר יודע,
מלאך אחר משלים עם העובדה
שזהו, נגמר,
אין עוד דקה נוספת.

כנראה שהחנק שלי
הוא השנייה שבה לא השלמת
עם העובדה שהוא הלך
ואני נשארתי כאן, איתך,
איתך ועם המון מלאכים שבשמיים.

בשנייה שאף אחד לא היה מאמין
שתחלוף בשקט והבנה כל כך חזקים,
מצידך, מהמלאך שידע,
היחיד שידע.

המבט שלי, עודף האמוציונאליות הצרובה,
הכאב וההזדהות,
הבנתי את שאמרה נפשך
ואת, את כאן, שקטה ומבינה,
היחידה שמבינה,
שידעה,
שניבאה את שכולם לא ציפו לו;
למרות שמלאכים לא מתים,
הם תמיד יהיו שם למעלה,
מעלינו,
שומרים
על נשמות בוכיות.





5.2.2005