איך אני אמור להסתכל לילד שלי בעיניים
ולהגיד לו את האמת?
שאין למי להתפלל יותר
שאלוהים מזמן כבר מת
שהשמיים לא שומעים אותנו
ולתפילותינו לא תהיה תשובה
ולמה לי להביא ילד
לעולם חסר תקווה?

אני מאמין שהחיים חרא, מעריץ את הדמעות
ומחפש קצת אושר שמוצע למכירה
אי שם בין הפרחים הנבולים, ממקום של תמימות ילדותית
הדיכאון בא לחיים ביחד עם ההכרה
כשאין לאן ללכת, לפנות בחיפושים אחר שלווה
ואותו קול קטן שבתוכי, מתגרה בי שלא אמצא אהבה
יאושי שגובר עליי, והדמעות שמציפות את העיניים
ואני בוכה מהיאוש, והדמעות זורמות על הלחיים

בין כל הדיכאון, מחפש טיפה של אושר
כשכל אחד פוגע בי, בורח אל עצמי
מרגיש נכון רק כשיושב לבד בחושך
והדמעות זולגות, והכאב הוא פתאומי
מבין פתאום, שהגורל שלי קבוע
שתמיד אהיה לבד בסוף, תמיד אסבול
רואה את העתיד שלי, ולא מבין מדוע
ממשיך את הסיוט ששמו חיים במקום לגמור הכל

בין דיכאון לפחד, מחפש תשובה
לא רואה את העתיד שלי, ומאבד תקווה
מחפש מישהי שתבין אותי, שתנחם כשעצוב
קורא לה לבוא ולשחרר אותי, לפתוח את דלת הכלוב
מרים את עיני אל השמיים, וקורא אל אלוהים
לא מקבל תשובה, מרגיש חסר אונים
נסחף עם הגלים, אל המוות הבטוח
מתנפץ על הסלעים, והשברים עפים ברוח
נשאר לבד, בלי עזרה, בלי אפשרות להתאחות
אבל מדביק את השברים שלי, כדי להמשיך לחיות
וממשיך ללכת הלאה, עד שיבוא עוד שבר
או עד שאשבר סופית, והשברים יונחו בקבר

זה כואב, ואיש אינו מונע
הבריחה נראית בלתי אפשרית
אין סיבה, ואיש אינו שומע
כשאני צורח פעם עשירית
ולא יודע למה, כי אין שום הגיון
למרות שמחפש, לא מוצא פתרון
והדמעות זולגות על הלחיים
הצער, שוטף את העיניים
הבדידות, מנצחת, מכאיבה
ומי מבטיח, שאמצא אהבה
ורציתי להבטיח שעוד יהיה טוב
אבל אמא לימדה אותי לא לשקר
ורציתי לקוות שהאושר קרוב
אבל אין מי שיחזיקני כדי שלא אשבר

כשהייתי ילד
היה לי חלום
עליו בלבי
אני שומר עד היום
חלום על עולם
בו אנשים אוהבים
חלום על מקום
בו לא מכאיבים
היה לי שם בית
עם דשא ירוק
וילד יפה
שגרם לי לצחוק
הייתה לי אהבה
והיה לי שם טוב
עוד אמצא את האושר
כך נהגתי לחשוב