נכון שיש לי הרבה חברים, נכון שיש דברים יותר גרועים, אז למה
אני מרגישה כל כך רע? למה מרגישה כל כך לבד?
הם לא רואים הם לא שומעים, גם כשאני כל כך קרובה לדבר, אבל
לדבר באמת, משהו מושך אותי אחורה. משהו מתוכי, שלא נותן לי
להגיד את האמת, לעזוב, לוותר, לתת לאנשים לדעת מה אני באמת
חושבת עליהם, לתת לעצמי להגיד, לתת להם לשמוע, להקל על עצמי,
לפרוש, לוותר, לאכזב אותם, את כולם, אוי המבטים.
כי אני עושה הכל הכי טוב, ואני אצליח לבד הרבה יותר טוב לא?
חבורה של שוטים, לא מבינים, לא מבינים. אולי זה לא נכון, אולי
אני סתם מדמיינת, אולי?
לעמוד במילה שלי, זה מה שאני צריכה לעשות אבל זה כל כך קשה לא
להישבר. אני יודעת איך הם מסתכלים עליי, על מה הם חושבים. אבל
אסור להם לדעת, אסור להם. גם בחיבוק הכי אמין, עדיין יש שקר.
משהו בעיניים. הם לא באמת רואים, לא באמת מתעניינים. נכון?

נכון שעברו כבר שנתיים. אז התגברנו כולנו, לא מדברים יותר, לא
בוכים יותר. נכון? אני לא לבד כאן?
אישורים, כל הזמן לחפש אישורים, שמישהו יגיד לי מה להחליט, מה
להגיד, שמישהו לעזאזל יבקר אותי כבר, גם אם זה ישבור אותי. כי
אני רואה איך הם רואים אותי, מה הם חושבים. שיגידו משהו,
שיצחקו עלי, שיצביעו, שיפילו אותי למטה, רק שיהיה מישהו. משהו.

העולם לא יפסיק להסתובב בלי הבעיות שלי. זה לא באמת מעניין
אתכם.


נכון?