פעם ביום אני נרטב, אומרים כך מוטב - ולא מגשם.
פעם ביום אני שומע זרמים, מדמה מפלים מעל ראשי ואומר ש...

הקודש בחול, בדברים הקטנים, בפשטות.
את הקוד שיכול להטוות בי סדרים אני כותב, משמע אני קיים.

פעם ביום אני נכנס לסרטים בלי תרגום ולא מבין מה הם אומרים.
זה בטח משהו חשוב, מלא תבונה והיגיון, אבל אני נרגע בחושבי
ש...

הקודש בחול, ...

פעם ביום, לפעמים קצת יותר, אני רוצה לקום ולברוח כי אין לאן.
אני נתקף געגוע, נמלא בפחדים ודוחק לצדדים,
משנן לעצמי שיש גם דברים לא מוסברים

כשהקודש בחול, בדברים הקטנים, בפשטות
ועל הקוד שיכול לשנות בי סדרים אני שוקד, הוא לא נשלם.

אני כותב, משמע אני קיים.