פרולוג:

בראשית העולם נוצר האל הטוב משום מקום ומשום זמן, האל הטוב
הניח על העולם את תבניתו, תבנית חשוכה, תבנית שאין בה כלום
מלבד יכולת טמונה. הכל הופיע בעת חשיפת התבנית לאור, באין-זמן
נעשתה התבנית לאדמה, היא מקור הכוח והחיות של מה שעליה - חי
צומח ודומם. חשיפה שאיש לא חזה בה פרט לחיים הנוצרים ולאל.
בזמן שחצי הכדור היה חשוף נהנו יושביו מן האור ורבו על המעט
שהלך ונחשף. לבסוף נלחמו על הפינה האחרונה שטרם נחשפה. המלחמה
עיכבה את חשיפת הפינה האחרונה וכך נותר מהאדמה חלק שחור שהושחת
במלחמה פראית, קמאית, ראשונית. שם נוצר הרע, הסטייה מתבניתו של
האל, שנתגבשה באלפי צורות, חלקן צורת אדם וחלקן חיה. המקום
נחשף לבסוף אל האור אבל היצור נשאר, מאיים מאז על שלמות העולם,
על רצון החיים בו, נאבק כדי להעלות מסך שחור על העולם ולהחזיר
אותו לתבניתו החשוכה - התבנית שממנו נוצר - ללא חיים כלל.

פרק 1: פרידה מהירה

האיכר הצעיר טום חרש בסוסו את האדמה הצחיחה. אדמות הכפר אולאן
מעולם לא היו פוריות במיוחד וטום לא היה בין המוצלחים
שבאיכרים, אולם נדמה כי הפעם התאכזר אליו הגורל במיוחד. הקיץ
האחרון, שהיה ארוך יותר וחם יותר מכל קיץ שזכרו זקני אולאן,
נתן באדמה המחורצת את אותותיו.

"שא ברכה, טום, בשם האל הטוב", נשמעה קריאה מן הדרך היחידה
שבכפר. טום הרים את עיניו מן המחרשה והביט בדרך המאובקת. אף
אדם לא עמד שם וטום שפשף את עיניו ופקח אותן שוב כשעל פניו
חיוך שהפיג את התדהמה. הוא ראה יצור גבוה ורזה בעל פני אדם
חיוורות, ניצב על הדרך. זרועותיו נראו קצרות ביחס לגופו הגבוה.
הוא היה לבוש במעיל כחול ומכנסיים כתומות, אוזניו היו פרוותיות
במקצת, זקנו היה קצר אך מטופח ופיו הגדול נמתח בחיוך רחב,
כאילו זה עתה ביצע את הגדול שבתעלולי קוסמי הגאנום מאז
ומעולם.

"גאנום! זה זמן רב לא היה באגילאן גאנום, או לפחות לא שמעתי
על כאלה שירדו לפה מהרכסים הכתומים בשנים האחרונות. מניין אתה
יודע את שמי? מה הדרגה שלך ואיך ביצעת את הקסם הזה?"

"אני קוסם שלישי, ואנחנו לא יכולים לגלות לבני אנוש את קסמינו
פרט ללהטים פשוטים ומקסמי שווא. אני מתפלא שבני האנוש אינם
יודעים זאת", אמר הגאנום והפעם בתקיפות המקסימלית שיכל לשוות
לקולו המתנגן.

"קוסם שלישי?" טום הניד את ראשו בחוסר אמון. "הרי קוסם שלישי
זו דרגה אחת לפני מג! אתה אחד מהתריסר!"

טום עזב את סוסו, כרע על ברכיו והחל למלמל: "בשם האל הטוב,
מגינם של הארצות הכחולות והרכסים הכתו... ".

"אל תשתחווה בפניי, איכר!" קטע אותו הגאנום. "אני עדיין לא אחד
מתריסר ואפילו התריסר כבר לא דורשים שישתחוו בפניהם ויחזרו על
השבועה העתיקה".

"התריסר לא דורשים ש..." אמר טום והשתתק, "ומה עם הכבוד של
המגדל הכתום?"

"יש לך יותר מדי שאלות בשביל איכר", אמר הגאנום. "אולי תזכה
לתשובה על חלק מהן ביום מן הימים, בינתיים הנוכל לסור לביתך?"

"אליי?" אמר טום בקול חושש, "מדוע ירצה קוסם כה נכבד להיות תחת
אותה קורת גג עם איכר עלוב כמוני, זאת אומרת, אם יורשה לי
לשאול קוסם גדול..."

"הממ, אני רואה שהשליחות שהוטלה עליי תהיה קשה במיוחד. לפעמים,
כשאני רואה את קוצר רוחם של בני האנוש, אני מצטער על כך שלא
נשארתי שוליית קוסמים בבית הנחנכים."

טום לא הגיב הפעם. הצעיר הסקרן סימן לקוסם במנוד ראש והוביל
אותו בשביל מתעקל שחצה שתי שדות בדרך לביתו. הבית ניצב לצד שני
עצי דקל, סמלם של רוב הבתים הפשוטים שניצבו באגילאן שבשולי
האזור הכפרי הגובל עם השממה. בין העצים היה תלוי ערסל פשוט
והגינה הייתה מוזנחת.

"צר לי על אי סדר והניקיון. מאז נפטרה אימי חלה אבי, אחיי גרים
רחוק מכאן ואין איש שיעזור לטפח את הבית, אני איכר כושל ואפילו
הטיפול בשתי השדות הוא מעל ומעבר ליכולתי".

"האם אני יכול לבקר את אביך?" שאל הקוסם.

"בוודאי, אך הוא אינו צלול במשך רוב היום ועלול לומר כמה דברים
שהוא עלול להתחרט עליהם."

" אל חשש, אני לא שייך לגאנומים הלשוניים ולא הייתי מענישו על
דבריו, גם לו הייתי שייך אליהם", אמר הגאנום ונכנס הישר
למסדרון ולחדר השינה. טום מיהר אחריו.

על מיטת עץ פשוטה שכוסתה במזרן של קש יבש, שכב איש עבדקן
והשמיע קול נהמה משונה, מעין כחכוח של חולשה. הגאנום הניח את
ידו על החולה ואמר: "אללנהיל קרא גופאגרמא מרצא". החולה החל
לכחכח מהר יותר ובקול חזק יותר, פתע ירק משהו חום וצמיגי על
הרצפה והחל לנשום במהירות.

"טום", אמר החולה שהחלים, "איפה אני?"

פניו של טום החליפו צבעים במהירות וחיוורון עלה על לחייו.
"אבא, אתה בסדר! אתה במיטה וגאנום ריפא אותך! אני לא מאמין!
גאנום! אני חב לך חוב שלא אוכל לפרוע אותו בחיי, לכן אני נשבע
לך את 3 השבועות... מי ייתן..."

"לא!" אמר הגאנום, "אולי תשבע לי באחד מן הימים, אבל לא בגלל
העזרה שנתתי למשפחתך, זה אסור. אגב, שמי הוא קריוון."

חיוך עלה על פניו של האב, בניגוד לציפיותיו של טום לא היה
החיוך מהול בתדהמה על עצם המצאותו של גאנום מכובד בביתם, ולא
על כך שהגאנום אמר את שמו. ההפך, האב היה שלוו באופן מוזר כמי
שקם עכשיו משינה עמוקה אך אין לו צורך לקום מהמיטה לעמל היום.
האב קם אט אט ממיטתו ועיניו הפעורות של טום הביטו בו, לא
מאמינות.

"אז באת אליי, קריוון, למה התעכבת עד עתה?"

"מה, אבא א..."

"לא עכשיו, בן, עכשיו אני והקוסם המכובד צריכים לשבת ולדבר
קצת. אולי תכין לנו קצת תה גבעולים חם?"

"כככןן בבבוודאי, אני אכין תכף ומיד", אמר טום, ומחשבות החלו
טורדות את מוחו בפינות חשוכות, הוא מנסה להסתיר ממני משהו.

טום הלך למטבח, בזווית עינו הוא ראה את אביו צועד בבטחה עם
קריוון לפינת הישיבה כאילו מעולם לא היה חולה.

שני הגברים המזוקנים התחילו לדבר בינם לבין עצמם, ממתיקים סוד.
הם לא יודעים על הסדק הקטן שנפער בקיר המטבח.

"עכשיו או לעולם לא", אמר קריוון, "צריך ללכת ב... ליב... עד
לגאדון... הממלכות הכחולות זקוקות ל... אל... את השבועה, גדעון
פר'לם..."

אבא?! שבועה?! הממלכות?! איך אבא קשור לממלכות? גאדון?! מעולם
לא הגעתי רחוק יותר מפולט!

"אשתך היא ה... שלא ינתק לעולם, גדעון, ואתה נשבעת בשם האל
ה..."

אמא? איך אמא קשורה לזה? אמא נפטרה לפני 8 שנים!

"אני כבר זקן וחולה, קריוון, אני לא אעמוד במסע, האם לא עשיתי
כבר מספיק?!" הרעים גדעון בקולו. טוב שאבא צועק ,ככה אפשר
להבין כל מילה.

"עשית מספיק", אמר קריוון, "אבל השבועות אומרות...." לעזאזל.
"המוביל חייב להיות מישהו מ... אתה מוכן שאקח את בנך למסע
הזה?"

"אבל הבן שלי מפונק ולא יצלח למסעות, אגלה לך שהוא לא איכר
מוצלח במיוחד אם לא גילית זאת בקסמיך או לא ראית זאת במו
עיניך..." אבא! כוס התה של אביו נשברה על הרצפה עוד לפני
שהספיק טום למלא אותה.

"הוא יתאים, גדעון, הוא יתאים! טום פר'לם! תפסיק להאזין לנו
מבעד לסדק שבקיר כמו איזה רנסומי מתגנב ותהיה בן ראוי לאביך!
אתה כבר בן 15!"

"טום, גש לכאן בבקשה", אמר האב בקול שקט ואיטי.

"אני מניח שתוכל ללמוד דבר או שניים ממסע ארוך, בן. גם אם לא
תדע את סופו. היכנס לחדר שלך, ארוז את חפציך ולך עם קריוון.
הזמן דוחק, בן, אין לי פנאי לספר הכל. כשתחזור, אם תחזור", אם
אחזור?! "נשב ביחד מול האח המבוערת ואספר לך את סיפור חיי וחיי
אמך, אלא אם כן תגלה את הכל בדרך."

טום הסתכל על אביו במבט של חוסר אונים. לו זו בלבד שעליו
להיפרד, אלא שעליו לעשות זאת מיד, בלי לדבר עם חבריו ומבלי
להבין דבר וללכת אל מקום שממנו אולי לא ישוב.

גדעון הישיר את עיניו אל בנו וניסה לשוות לפניו מראה סמכותי
ומנחם. "בן, האמן לי! אילו הייתה אפשרות אחרת הייתי..." עיניו
פגשו את עיני טום ופיו נאלם. המראה של בנו המפונק מתייסר
בתחושת אובדן ובפחד מן הדרך גרם לגדעון להסיר את מבטו.

"אבא, אי אפשר לחכות כמה ימים? הייתי רוצה לבקר את חבריי."

"אין לנו פנאי לזה, בן, מוטב שתצאו לדרך מיד. אם תעברו דרך
פארלון תוכל להשאיר מכתב לחברים אצל דודתך. נושא המכתבים מתעכב
בזמן הזה של השנה, אך אני בטוח שלדודתך יהיו שיטות משלה כדי
לשכנע אותו לצאת לדרך."

טום הלך לחדרו, עיניו כבויות ומבטו מושפל, הוא לא ידע מה בדיוק
לקחת לדרך וזה לא ממש עניין אותו. הוא פרש שמיכה עבה על מיטתו,
אליה הכניס מעט בגדים, קולמוס ונייר. לאחר שארז את הדברים בתוך
השמיכה קשר אותה בחבל ארוך.

קריוון חיכה לו בחדר ההמתנה, שוב ממתיק סוד עם אביו, רק שהפעם
השתתק מיד כשנכנס טום לחדר. מה הם מסתירים ממני? למה הם
מסתירים ממני? המחשבות התרוצצו במוחו של טום במהירות כמו חרבות
מתעופפות בין צמד רקדני-מלחמה, החשש אכל בו, האימה מפני הבלתי
ידוע המצפה לו בדרך שיתקה אותו. 'אם אחזור.'

קריוון הביט בצרור-השמיכה והחניק גיחוך לכדי חיוך קל, או לפחות
כך היה נראה לטום.

"גדעון, אעשה הכל כדי להחזיר אליך את בנך", אמר הגאנום המזוקן.


"אני יודע, קריוון, אני יודע, מי יתן וברכת הממלכות הכחולות או
מה שנשאר מהן תאיר את דרככם." 'מה שנשאר מהן', חשב טום, כמעט
בקול רם.

דמעות נצצו בעיניו של טום כשנאמרו ברכות השלום המסורתיות והדלת
נסגרה על צירה. נדמה היה לו שהוא שומע קול בכי חרישי כשיצאו אל
הדרך. בכי?! אבא?! לא יכול להיות....

"בוא, בן איכרים, נצא לדרך, נדמה לי שתזכה בכל זאת לפגוש כמה
מחבריך. יש דברים שגם אביך לא יודע..." - 'אם אחזור', 'מה
שנשאר מהן', הדהדו המילים שוב ושוב במחשבתו של טום.

פרק 2 : חברה לדרך

האורווה של אולאן, או כמו שקראו לה התושבים: "סככת הסוסים
העלובה שלנו", לא הייתה מן המקומות שבהם יבחר איכר צעיר לבלות
את שעות הצהרים החמות. למעט הסוס של בעל מלון הדרכים המקומי,
שהיה בנוי טוב יחסית לסוס כפרי באורווה עלובה, התחרו על שתי
ערמות של חציר יבש עוד שלושה סוסים. אחד מהם היה הסוס של
אייבטון הנגר, ששימש אותו כדי להגיע לשוק של פולט ולהעתיק
יצירות של נגרים מוכשרים יותר. אייבטון, שספג מכות נמרצות
מהמערוך של אשתו, הוציא את כל זעמו על הסוס הזקן, מדובלל
הרעמה, בעל העיניים העצובות. לשני הסוסים האחרים, שהיו במכלאה
נפרדת, קראו קפצני ורעמני; סוסים מבוייתים למחצה, שקאוטי
אמארה, ה"סייס" המקומי, סיפר לכל מי שלא הייתה לו ברירה אלא
לשמוע, איך תפס אותם אי-שם בשממה הצפונית. השמות העידו על
הקשיים של קאוטי בחינוך הסוסים הסוררים, שמידי פעם העיפו את
הסייס לעת מצוא מן האוכף. קאוטי היה מוכן להשבע שהסוסים האלה
מתנכלים לו באופן אישי, אבל טום חשב שהוא מגזים. הם היו רק
סוסים, ככלות הכל.

קריוון ליטף את זקנו הקצר ובחן את הסוסים ברוגז. "טום, שילמתי
לאלמר בטובות רבות עבור הסוס שלי" - הוא שילם לו בטובות, הרהר
טום. אולי מוטב לי לדעת על הגאנומים המוזרים מה שפחות - "אבל
אתה, ידידי הצעיר, תיאלץ לרכב על קפצני".

טום הסתכל על קריוון במבט הכי כועס שאפשר לתת בגאנום שהוא קוסם
שלישי. "רק לפני שנה וחצי למדתי לרכב, ומאז לא קיבלתי הרבה
שיעורים. איך אתה מצפה שארכב על הסוס הלבן והפראי הזה? לפחות
רעמני לא קופץ כמו סוס של קרקס נודד!" קפצני נחר בבוז, כאילו
מאשר את דבריו, נחיריו רטטו בעצבנות, הסוס הסוס הזכיר לו את
אשתו של אייבטון.

"נער מחוצף ומפונק", זעם קריוון. "קיבל סוס בחינם ומתלונן עוד
לפני שרכב עליו. אתה מצפה שאתן לנערה העדינה לרכב על קפצני כדי
להגן על הישבן הרך שלך?! הייתי סוגר אותך במשך שבוע עם חניכי
הגאנומים הלשוניים ומכריח אותך לשמוע אותם מזייפים את המנון
הממלכות".  
אנה, ביתו של קאוטי ריגס, יצאה מהמכלאה של שני הסוסים האחרים
והביטה בטום במבט יודע כל.
מכנסי הרכיבה השחורות שלה היה מלאות אבק, והחולצה שלבשה הייתה
קרועה בצווארון. השיער הבלונדיני המלוכלך והקצר שלה היה מכוסה
כמעט כולו בכובע סייסים ישן והיא נראתה כמי שזקוקה למקלחת
טובה, אבל ראויה להיכנס רק לשוקת של הסוסים.

טום כל כך זעם, שלא שם לב לנערה או לחלק החשוב בדברי התוכחה של
הגאנום. "אתה לא יכו... נערה? על איזו נערה אתה מדבר, לכל
הפינות החשוכות!?"

"הסתכל, בן איכרים, תפסיק להתמקד בעצמך ופתח את העיניים, אתה
לא רואה פה נערה?!"

"אנה?" אמר טום, כשחיוך של משובת נעורים עולה על פניו. "אנה
היא הנערה העדינה שעליה דיברת?! יש לה התנהגות של שודד דרכים
ונימוסים של שיכור מסבאות מצוי, אני בכלל מתפלא שהיא מצליחה
לדבר עם בני אדם מדי פעם, קאוטי עשה איתה עבודה פחות טובה ממה
שעשה עם קפצני ורעמני. הקשר של אנה למין הנשי מקרי בהחלט. אני
פשוט לא.. לא יכול שלא..." והחיוך הפך לצחוק מתגלגל. טום החזיק
את בטנו ונראה כאילו הוא הולך ליפול על רצפת האורווה.

סטירה מצלצלת על לחי ימין הפסיקה את התקפת הצחוק. הגאנום הביט
בטום בזעם. "זאת לא דרך לדבר בה על נערה בת גילך, טום פארלם!
בוודאי לא כשהיא כאן איתך באורווה ושומעת כל מילה. אביך לא
לימד אותך נימוסים? אולי עדיף שאחזיר אותך לביתך".

"בבקשה, אני מקווה להגיע בזמן לארוחת הערב".

"אם כך אתה מרגיש, אולי עדיף באמת שאחזיר אותך ואקח את אביך
במקומך". קריוון הדגיש את המילה "במקומך", כדי להכניס בטום קצת
רגשות אשמה.

"לא!" אמר טום. "אל... אל תעשה את זה, אבי חולה ולא יעמוד במסע
ממושך... הוא לא יצליח להתקדם יותר מכמה עשרות סגים גם על הסוס
הטוב ביותר. הוא לא יעמוד בחום הזה, הוא יקרוס".

"אולי בכל זאת יש בך משהו, נערי, הדאגה שלך לאביך היא הדבר
היחיד שנותן לי תקווה שאוכל לחנך פרחח כמוך להתנהגות יותר
טובה, אבל למה דיברת בצורה כזאת אל אנה, טום? מה היא עשתה
לך?"

"אנה היא הפרחחית הכי גדולה באולאן, קריוון. מעולם לא הלכה
לבית הספר, תמיד מלוכלכת, תמיד מחפשת לה צרות, ממש כמו בריון
מגודל. פעם היא תקפה אותי אחרי שהפלתי בטעות את אחת מערמות
החציר שלה. אבל אני לא מקרה מיוחד, היא כבר הספיקה לערוך תגרות
עם כל הבנים בכפר ועם חלק מהבנות. אין לה כאן חברים בכלל,
מתייחסים אליה ובצדק כמו יצור פרא. אפילו אמא שלה פחות אלימה
ממנה".

למרבה פליאתו, קריוון חייך הפעם. "מי ניצח בתגרה שנעשתה
ביניכם, אתה או אנה?"

"אהה, לשאלה כזאת לא ציפיתי... זאת אומרת... תראה, היא התקיפה
ואני הופתעתי, ובכלל הייתי יכול לקשור... היא אומנם לא לובשת
שמלה ומתנהגת כמו יצור פרא, אבל אני לא מרביץ לנערות, זה לא
מכובד..."

סטירה מצלצלת שנייה הוטחה בלחיו השמאלית של טום, סטירה חזקה
בהרבה, הבעת הזעם על פרצופה המרגיז של אנה התחלפה לשביעות רצון
כשטום שפשף את לחייו והשמיע אנקת כאב. נערה או לא נערה, מגיעות
לה מכות הגונות בישבן. אחרי שאנה סובבה את ידו סביב גבו וברכיה
נכנסו בשלו הקרב איתה כבר נראה רעיון הרבה פחות טוב. בכל זאת,
היא בת והיא מבוגרת ממני בשנה.

קריוון המשיך לדבר, כמתעלם מאנקותיו של טום. "אתה רואה,
בן-איכרים, עדיף שנערה כזאת תהיה לצדך..." הפעם היה זה תורו של
קריוון לצחוק.

"קדימה אנה, אכפי את הסוסים ונצא לדרך, יש לנו דרך ארוכה עד
פולט, אני מקווה להגיע לשם בתוך שבוע או אולי עשרה ימים".
שבוע, בפעם הקודמת שרכב לפולט עם אביו לקח לו שבועיים, אולי
עוד יזדמן לו לראות רקדני חרבות. תפסיק לשכנע את עצמך שתהנה
מהמסע הזה, שוטה שכמוך.

אנה לא ענתה, היא התחילה מיד לאכף את הסוסים ולקשור את הצרורות
שלהם לגבם. היא בכלל יודעת לדבר? חשב לעצמו טום. היא הובילה את
הסוסים אל מחוץ לאורווה ונעלה את דלתה. קריוון כבר טיפס על
אדמוני, כך קראו לסוס של אלמר, שרוב אנשי אולאן קראו לו בפשטות
"המלונאי".

הוא ואנה טיפסו על הסוסים שלהם. כלומר, אנה טיפסה על רעמני
בקלילות כמו סייס מקצועי, והוא עשה ניסיון-שני ניסיונות כושלים
לטפס על גבו של קפצני. "אסור שהסוס יזוז כשאתה עולה עליו,
טום", אמרה בזעף. בכל זאת היא יודעת לדבר, חשב טום. שרירי
הרגליים שלה בטח מפותחים כמו הזרועות המרביצות שלה אם היא
מטפסת בקלות כזאת על סוס מבוית למחצה. בניסיון השלישי עלה טום
לאוכף שלו, הסוס צהל בעצבנות והרים את רגליו הקדמיות וטום כמעט
נפל ארצה. "זאת הולכת להיות חוויה יוצאת דופן", הוא רטן.

הסוסים צעדו לאט אל הדרך החולית שחצתה את הכפר, פרסותיהם מעלות
אבק רב. חלק מהדרך הייתה מרוצפת פעם באבני דרך בצבע סגול-כחול,
ששרידיהם עוררו פליאה במעט הנוסעים שבאו לאולאן והתארחו במלון.
"חלוקי נחל", אמרו כולם, אבל האבנים היו שטוחות יחסית לחלוקי
נחל, ומעולם לא ראה טום חלוקי נחל בצבע כזה.

כשחצו את הכפר, ראה את המלונאי וה"סייס" עומדים בפתח "כתר
הדרכים" ומנופפים להם לשלום. קריוון החזיר להם נפנוף. טום חשב
שהשם שניתן למלון, הבניין היחיד באולאן בעל שתי קומות, היה
בגדר הטעיה של ממש. מוטב היה לו היה המלונאי קורא לעסק שלו
"חטוטרת הדרכים"; זה היה שם ראוי יותר. טום נזהר מלהביע את
דעתו בקול, הוא ידע שבתו של קאוטי לא תקבל בברכה את הלעג על
מקום עבודתו של אביה.

לאחר כמה דקות כבר עמדו בשערי הכפר. בתוך יומיים של רכיבה, חשב
טום, הם יגיעו לחוות גאלין. אולי נושא המכתבים כבר הגיע לשם,
בוודאי כבר יצא ממעגן-אורתר. הוא הרגיש מגוחך לשלוח מכתב
לחברים, במיוחד שידע שהם כה קרובים אליו עכשיו, אבל ידע שלא
יפגוש אותם עוד זמן רב ואין לו ברירה. בכל מקרה, הוא קיווה
שנושא המכתבים לא נמצא בפארלון, כי אז יאלץ להיכנס לבית דודתו.


הדרך התפתלה משערי הכפר לאורך נהר האנוביין. עצי הצפצפה שגדלו
לאורך הנהר נתנו מעט צל. אף אחד לא חצה את הנהר לגדתו המזרחית,
לא היה טעם בכך. הגדה המזרחית הייתה רצועה צרה של עשב יבש
ומעבר לה, אדמות השממה. קילומטרים אינסופיים של גבעות צחיחות
וחולות נודדים. השממה הייתה גם מדרום להם, אולאן היה הכפר
המיושב הדרום מערבי ביותר באגילאן. מחוז דרך הנמרים היה מובלעת
בלב השממה. לפני שיגיעו אל פולט, הם היו צריכים לרכב צפונה בצד
הנהר עד שהשממה תיעלם מן העין ולעבור בשלושת הכפרים האחרים של
מחוז דרך הנמרים. מחוז שאף אחד לא זכר את מקור שמו, אולי אחד
המחוזות הכי פחות מפותחים בכל אגילאן.

להפתעתו של טום הם רכבו בעצלתיים, וקריוון לא נראה כמי
שמעוניין להגביר את הקצב. שבוע? עשרה ימים? חשב טום, אין לנו
סיכוי להגיע עד פולט כל כך מהר. טום היה מרוצה מקצב הרכיבה.
אולי כך אוכל לפגוש פחות פעמים את האדמה הבוצית הזאת. לפחות
אין צורך לחשוש מנפילה לאנוביין, הנהר שוצף וגועש לאורך רוב
מסלולו, כך כתוב בסיפורים, כך אמר לו אביו. אבל בחלק הקטן של
העולם אותו הכיר טום, היה האנוביין לא יותר מפלג רדוד ובלתי
מזיק ששימש לשתייה, כביסה ורחצה. לפי המבטים שהחליפה איתו אנה
במהלך הדרך, היא הייתה שמחה להשליך אותו לתוך האנוביין, שוצף
או רוגע.

"קריוון, אנחנו רוכבים כבר כמה שעות והייתי שמח אם היית מגלה
לי אההמ...את מטרת הנסיעה".

"לא משהו שצריך להטריד אותך, נערי".

"אבל, קריוון, אני לא יודע לאן אנחנו רוכבים, כמה זמן נרכב
לשם, לשם מה, ומה תפקידי במסע..."

"שקט, נער פטפטן, אפילו אני לא יודע מהי מטרתנו הסופית".
קריוון לא הבהיר אם כוונתו לסיבת המסע או ליעדו.

"אבל..."

"נער שוטה", קטע אותו קריוון. "אם אתה חייב לדעת, אנחנו נוסעים
עד פולט, שם נחכה להוראות נוספות".

"ולמה אני..."

"שקט, בן-איכרים!" קולו של קריוון רעם. "אתה תדבר כשאפנה אליך.
בני האנוש האלה יכולים להתנהג כמו עדת לוחשות רכלניות. אני
צריך לצייר לך נחש כרוך על עקביך, אולי זה ירגיע אותך!".

לצייר לי נחש? למה הוא מתכוון? יכול להיות שהגאנום איבד מעט
משפיותו? אם הוא רוצה לרכב עם אנה בוודאי נשתבשה עליו דעתו.
אני לא יודע איך אצליח לשרוד דרך ארוכה כל כך עם נערת-סוסים
אלימה וגאנום משוגע שמסרב אפילו לדבר איתי. בוודאי אהיה משוגע
כמוהם עד סוף המסע.

השמש שקעה מאחורי הגבעות האפורות במערב כשקריוון ירד מסוסו.
"אנחנו עוצרים ללילה", אמר הגאנום בקול עמוק, כאילו יוכל
להחליט להמשיך ולרכב גם בחשיכה. אנה ירדה בחינניות קלילה
מסוסה, וטום הופתע מהתנועה העדינה של נערת הסוסים. סוסו של טום
היה רגוע במהלך הדרך וטום היה גאה בכך. אבל כשעצר אותו וניסה
לרדת ממנו, היטה הסוס את עצמו הצידה בכוח עד שהמושכות נתלשו
מאחיזתו של טום, שנפל על האדמה הרטובה. טום הביט בזעם בסוס
ובאנה שהחניקה חיוך נעלם. הוא יכול היה להישבע שראה את הסוס
מחייך אליה בחזרה. אבל לא, סוסים הם רק סוסים.

קריוון פתח את הצרור שלו. הם אכלו ארוחת ערב שהובאה מ"כתר
הדרכים": לחם, גבינת עיזים, זיתים ומעט תה גבעולים ממותק. אנה
נראתה כמי שתוחבת את האוכל לפיה בכוח. אין לה נימוסי-שולחן,
חשב טום. אחרי הארוחה היה הפרצוף שלה מלוכלך כמו הבגדים שלה.
"לכי לשטוף את פנייך בנחל", אמר קריוון. אנה קמה, והלכה אל
הנחל. לטום היה נדמה שהנערה הסמיקה מעט. אני בטח מדמיין דברים,
בטח לא אכפת לה, יצור פרא.

מחילות חשוכות, חשב טום, אני יוצא למסע מערבה על סוס עצבני
שכבר עכשיו לא ברור שאצליח לרכב עליו, עם נערה מלוכלכת, אם
אפשר לקרוא ליצור הזה נערה, שאוהבת להרביץ במקום להתנהג כמו
עלמה, ועם גאנום בכיר שמעודד אותה להכות אותי ומסרב אפילו
לגלות לי מהי מטרת הנסיעה. אני מקווה שלא אצטרך לרכב הלאה,
מעבר לפולט. טום ידע שהוא שוגה באשליות, הוא שמע קטעים משיחתם
של קריוון ואביו וידע שהם צריכים להגיע לגאדון, גאדון! אלף
מחילות חשוכות!

פרק 3: מפגש מפתיע

השמש הקיצית בהקה בין ענפי העצים, שנעו ברוח הקלה, מציגים על
האדמה תנועה של אורות וצללים. טום שפשף את עיניו, חוזר מחלום
המסע אל המציאות, אבל האדמה הקשה למראשותיו הבהירה לו שמשהו
אינו כשורה. הוא נזקק למבט אחד קצר בקריוון, שהניח קנקן תה מעל
מדורה קטנה, כדי להבין שחלומות הלילה שלו הפכו למציאות. אנה
כבר הייתה ערה, החזיקה בידה מה שנראה כמוט עץ בלתי מגולף
והניפה אותו באוויר שוב ושוב, מעלה מטה ומצד לצד, ואז הטיחה
אותו אל אחד העצים. קול חבטה עזה נשמע.

"מה את עושה, אנה?" שאל תום בתדהמה מעושה. "אני מתאמנת בחרב,
כמו אבירי הממלכות". חיוך מאוזן לאוזן התפשט על פניו של טום.
"או כן, גורו לכם הטרמיטים שבעץ, הנה אנה באה את ראשיכם לנתץ.
חושו נמלים קטנות, זה הזמן את השטח לפנות".

אנה השיבה לטום מבט נזעם. "הייתי משתמשת באלה על ראשך, אבל
הקול שישמיע הראש החלול עלול להבריח את הסוסים". טום הופתע
מהתשובה, אבל חייך לאנה. "כן, שנינויות תמיד עדיפות על מכות,
למרות שזו בוודאי הפעם הראשונה שאת מנסה בהן את כוחך".

קריוון, שראה את הדברים יוצאים משליטה, החליט שהוא מתערב
בנעשה. "די, די לכם נערים, חדלו להתקוטט, אנחנו צריכים לצאת
לדרך, שתו מעט תה גבעולים ואכפו את הסוסים, יש דרך ארוכה
לפנינו".

"כן קריוון, מה באשר לדרך הארו..."

"שתוק כבר, טום, יום אחד הפה שלך יכניס אותך להרבה צרות".

הוא כבר הביא אותי למסע הזה, רצה טום לומר, ספק בצחוק ספק
במרירות.

הם עלו על גב הסוסים, דוהרים הלאה על דרך האבנים הסגולות,
בצמוד לאנוביין, מעלים ענני אבק קלים. הקצב הואץ מעט, במהירות
הזאת הם יגיעו בתוך יום אחד עד לחוות גאלין. טום קיווה שנושא
המכתבים כבר נמצא שם, כדי שיוכלו לצאת מיד בדרך הנהר ולא
להיכנס לכפר פארלון, הוא לא רצה לראות את דודה מריל ואת ילדיה
המרגיזים, מוטב לו לקפוץ היישר אל תוך האנוביין.

אנה הפליאה לרכב על רעמני, טום נאלץ להודות בינו ובין עצמו
שהיא הייתה רוכבת די טובה ויכלה להתחרות אפילו עם הגאנום והסוס
המוצלח יותר, "ניצחון". קפצני, לעומת זאת, היה כל כולו מחווה
אחוזת תזזית לחולה במחלת הרעידות. היה נדמה שהסוס נהנה לנתק את
הקשר בין ישבנו הדואב של טום וגבו. אך גם טום כבר שיפר את
אחיזתו בסוס, מבטו הכעוס של קפצני כמו אישר את זעפו על הישג
זה. אבל, חשב טום, ככלות הכל, סוסים הם רק סוסים.

כשהשמש החלה לשקוע, הם ראו מרחוק את חוות גאלין.

חוות גאלין, לא היו בדיוק כפר, הן היו חמש חוות על אם הדרך בין
אולאן הקטנה ופארלון הגדולה יותר. אך תושביהן עיבדו שטחים
נרחבים שהיו הפוריים ביותר במחוז דרך הנמרים וכך קיבלו החוות
מעמד של כפר. בחוות גאלין היה ניתן למצוא גם מסבאה, שהייתה
ריקה משך רוב השנה, פרט לעוברי אורח מזדמנים שהיו באים לחפש את
פרנסתם בחוות.

הדרך שהתמשכה לאורך הנהר סטתה מעט מערבה, וקריוון האיץ בסוסו
אל עבר החווה הקרובה ביותר. טום ואנה מיהרו אחריו, ריחם של
ההדרים עלה מיד באפם. בכניסה לחווה נתלה שלט "החווה של אלאמר"
והיו בה גם מטע זית קטן, כבשים, פרות ובית חווה אופייני, מאורך
מעט עם דלתות גדולות ואסם מאחוריו. קריוון ירד מהסוס ודפק קלות
על הדלת, נערה צעירה פתחה את הדלת וטום כמעט נפל מקפצני.

"לילאך?! מה את עושה כאן???" אמר טום בקול חזק, כמעט צועק.
לילאך הסתובבה ונכנסה בחזרה אל תוך הבית. לילאך הייתה צעירה
ממנו בשנה והייתה נערה חמודה מאוד, הוא דווקא היה שמח לפגוש
אותה בכל מקום, אלא שלילאך הייתה הבת המאומצת של דודה מריל
מפארלון! טום קיווה ששני בניה של הדודה, לארק וסמיל, לא נמצאים
איתם, אבל התאכזב כשראה את לארק יושב ליד האח המבוערת, חרבו
המוכרת בנדנה. ליד השולחן ישב קשיש וקרא מכתבים.

מכתבים, נושא המכתבים הגיע לחוות גאלין? טום לא שם לב שאמר את
המילים האחרונות בקול עוד לפני שהציגו את עצמם.

לארק היה הראשון שענה. "כן, טום המכתבים הגיעו לחוות גאלין, אך
לא רבים הגיעו בעקבותיהם".
"למה אתה מתכוון, לארק? עדיין מתחכם, מה?" טום התכוון להמשיך
להפנות חיצים שנונים אל לארק אבל אז הוא קלט את המבט של בן
דודו. דמעות עמדו בעיניו של לארק. "לאר.. לארק, מה קרה?"

"אני חושש שהגרוע מכל קרה", אמר קריוון. "לא כן, לוכלין?" האיש
הזקן הרים את עיניו מהמכתבים ואמר חלושות: "כן, זה קורה מוקדם
ממה שציפינו, הם הגיעו שלשום בלילה מהעמק הנטוש, הרגו רק מחצית
מהאנשים אבל גרמו לבהלה רבתי, רבים מתושבי פארלון התפזרו".
"טום", אמר לארק, "הדודה מתה וגם סמיל".
"אבבל, אבב...אבבלל, איך זה קרה???" הזדעק טום, מצטער על הנימה
בה דיבר קודם אל בן הדוד.
"לפני שני לילות שמענו צעקות גרוניות בקצה אולאן. גברים לקחו
לפידים ויצאו אל השער להתחקות אחר הקולות, הם התמהמהו לשוב,
הקולות התגברו. ואז ראינו אותם צועדים במרכז הכפר. יצורים
שהתגשמו מתוך סיוט, קומתם קומת אדם, שריריהם ענקיים, פניהם
מעוותות וקרניים צומחות ממצחם, הם החזיקו מגלי מתכת כבדים
וקצרו את ראשו של כל מי שעמד בדרכם. חלק מאנשי פארלון ניסו
להתנגד, חלק גם הצליחו, מעט מהיצורים האלה התבוססו בדמם בכיכר
הכפר, אבל הקטל היה רב. הם יצאו לבסוף מן הכפר, לוקחים אחריהם
את הגופות שלהם ואת גופות האנשים. אף אחד לא רדף אחריהם לבדוק
מניין הגיעו, כולם היו מבועתים מדי. מרבית התושבים שנותרו
בחיים ברחו".
זעקה חנוקה נפלטה מפיו של טום, "לא... לא!"

קריוון הנהן. "הזמן אוזל, הרומלים חזרו. באו דרך העמק הנטוש
ועברו במעבר פארלון, שליטם עדיין חלש, הוא בוחן את יצורי
העולם, הוא מחכה, הוא שוקל את צעדיו, אבל המצב ילך ויחמיר".
"הו, אלף מחילות חשוכות, האם אין תקווה?" אמר האיש הזקן.
"תמיד יש תקווה, לוכלין".

טום חש זעזוע עמוק, לכן סכר את פיו, אחוז טירוף, מונע משאלותיו
לעלות. הוא נתן לדוברים להמשיך להשמיע את דבריהם ללא הפרעות.
"עלינו ללכת לגאדון", המשיך קריוון, "ולדבר עם הנציבים שיגייסו
צבאות, שישלחו שליחים לממלכות אחרות ויזמינו אותם למועצה
הגדולה. יש מספיק ידיים אוחזות בחרב, צריך רק לרצות להלחם".
טום הביט בו במבט שואל, הביט בקריוון ואז סקר שוב את כל שאר
הנוכחים בחדר. "שמישהו יסביר לי מה קורה כאן בבקשה?"
"גם אני הייתי רוצה לדעת", הוסיפה אנה.
"ובכן, אני מניח שמגיעות לכם מעט תשובות. העולם כפי שאתם
מכירים אותו עומד להשתנות. מלחמה עומדת בפתח, נוראה מכל מה
שאתם יכולים לתאר לעצמכם".
"מלחמה? נגד מאמיני שומריון? או שגם יצורים אחרים ייקחו בה
חלק? בכל מקרה אני מאמין שהממלכות הכחולות יעמדו ב..."
"לא", קריוון אמר, כמעט משועשע מדברי טום, "מלחמות בני האדם
בין מאמיני האל בממלכות הכחולות ובין תומכי שומריון בממלכות
הירוקות הן כאין וכאפס לעומת מה שעוד מצפה לנו".
"מלחמות ביצורים אחרים? ערטילאים? צאלנים ? אלפים? אולי אלפים
שחורים???"
"לא, נער, גם אלה ישתתפו במלחמה, יקחו צד זה או אחר, אבל
המלחמה האמיתית תהיה נגד צבאות האופל".
"צבאות האופל? מעולם לא שמעתי עליהם!"
"זה משום שאתם, בני האדם, רואים רק את מה שמעבר לחוטמכם, וגם
זאת במאמץ רב. אין לנו פנאי לסיפורים ארוכים, אתה עוד תלמד על
צבאות האופל, אם תרצה בכך או לא. אני ולוכלין צריכים לשוחח.
אני רוצה שאתה, אנה, לילאך ולארק תצאו מהבית עכשיו. לארק
ולילאך יספרו לך את המעט הידוע להם בדרך לפולט".

" קריוון".
"כן, נער".
"אני יודע שזה לא חשוב עכשיו, לא חשוב בכלל, אבל מה עם
המכתבים?"
לוכלין הזקן צחק צחוק קודר, "נער, נושא המכתבים כלל לא הגיע
לכאן. הוא מת בשערי פארלון. לא מצאו כמובן את גופתו אך המכתבים
שנשא נותרו על אם הדרך לצד בגדיו הקרועים המוכתמים בדם, כך
שאין כלל דרך לשלוח מכתבים אל הכפר שלך".
לא מצאו כמובן את גופתו, חשב טום. למה "כמובן"?

"בוא, טום", אמר לארק, "נצא החוצה". ארבעת הצעירים יצאו מפתח
הבית והלכו במשעול צר, עד שהגיעו אל שורת עצי תפוזים. שם עצר
לארק. הוא אפילו לא פתח בדברים, השאלות ניטחו עליו כמו מטר.
אנה וטום היו צמאים לדעת יותר ממה שידעו באותו רגע, עד שלא
טרחו אפילו לבקש רשות לקטוף תפוז.

"איך מתה הדודה", "מה קרה לאחיך", "איך שרדתם", אלו היו רק חלק
מהשאלות שהופנו אליו ולארק סיפר את מה שידע.

"הרומלים הם יצורים שלא פגשתם בסיוטיכם הגדולים ביותר. הם
אכזריים, הם רצחניים, הם מענים את האדם ללא רחם לפני שהם
מתיזים את ראשו במגל שלהם, אבל משאירים את שאר הגופה שלמה
ולוקחים אותה איתם. אנחנו לא יודעים למה".
לילאך הנהנה, היא הייתה מבועתת.

"כשהרומלים נכנסו לכפר הם עברו מבית לבית, מנסים להוציא כמה
שיותר אנשים החוצה ולהרוג אותם בדרך הראשית של הכפר. כמה אנשים
התחבאו בבתיהם מרוב פחד. הדודה לא פחדה. היא לקחה את האלה
הגדולה שתמיד תלויה בפתח הבית שלנו ורצה לעזור לגברים שבחוץ.
אחד הרומלים אחז בה בכוח. סמיל ראה אותה מפתח הבית ורץ לעזור
לה, היא חוסלה וגם הוא, גם אני הגעתי אליהם בריצה אבל זה כבר
היה מאוחר מדי. ואז נשמעה תרועת קרן והרומלים התחילו לצעוק את
זעקותיהם הגרוניות ולאסוף את הגופות. רציתי לרוץ אליהם ולהרוג
אותם בזמן שהם מתכופפים, אבל אז שמעתי את לילאך בוכה בתוך
הבית. נכנסתי לבית וחיבקתי אותה. ואז בא סבא לוכלין".

"סבא לוכלין?" שאלה אנה. "האיש הזה הוא סבא שלכם?"
"כן ולא, תמיד כינו אותו במשפחתנו סבא לוכלין, אבל הוא לא אביה
של אמי או של אבי".
"ואיפה אביך?" שאל טום.
"אבי בפולט, סוחר בגבעולים שלנו, אני מקווה לפגוש אותו".
"אנחנו נעשה הכל בשביל שתיפגשו", אמר טום והם התחבקו, לאחר
שניות הצטרפו אליהם גם אנה ולילאך.

טום התבייש בעצמו, כל השנים האלה נהג בלארק באכזריות, הוא נהג
להעליב אותו על גמלוניותו ועל אוצר המילים המצומצם שלו. לארק,
כמו סמיל, לא למד בבית הספר והיה מטרה נוחה וקלה עבור השנינות
שלו. הוא קיווה שיוכל לתקן את יחסיו עם בן הדוד.

קריוון יצא מהבית עם לוכלין. הזקן נראה כמו מי שנוצח בויכוח
קשה.
קריוון פנה אל החבורה שעמדה בצל עץ התפוז, "עתה אני נאלץ לעזוב
אתכם, יש לי כמה עניינים דחופים.ב... שדורשים את נוכחותי. אתם
תלכו עם לוכלין עד פולט, שם אני מקווה לפגוש אתכם. אל תראו כל
כך שפופים". קריוון ניסה לחייך. "החיים קצרים מכדי לבזבז אותם
על פחדים ודאגות. הנה, קחו לכם כמה תפוזים, אני בטוח שמזמן לא
טעמתם כמה".

טום לא רצה מלכתחילה לצאת למסע הזה, אבל היות ויצא, נוכחותו
המגינה של גאנום צייר הייתה נראית לו מועילה ביותר. הצעירים
עמדו בשקט מתחת לעץ. דווקא לילאך פתחה ואמרה: "אל תדאג, אנחנו
נסתדר. בוא, סבא לוכלין".

הגאנום שלף מגלימתו הכתומה פיסת בד גדולה ומגולגלת, בערך בגובה
שלו. הוא שלף מאחורי הבד מתלה עץ קטן והשחיל אותו על אחד
מהענפים. מכיס מעילו הוא הוציא מכחול והחל לצייר. עד מהרה
הופיע על הבד שער גדול וכסוף, משורטט בדיוק רב. מאחורי השער
עמדו שני עצי ברוש תמירים, היה נראה שהם נעים קלות ברוח.
הגאנום נופף לבני החבורה לשלום. אף אחד מהם לא היה מוכן לכך
שכעבור כמה שניות נכנס הגאנום לתוך בד הציור שלו ונעלם. הם
עמדו שם, משפשפים את עיניהם ובוהים באוויר שהכיל קודם לכן את
הגאנום הנעלם, רק סבא לוכלין לא היה מופתע.

"לארק, לילאך, לכו אל האורווה ואכפו לכם את שני הסוסים הלבנים,
הביאו גם את הסוס השחור שלי".
לילאך ולארק צעדו בשביל וכעבור שתי דקות נעלמו בתוך האורווה.
טום החליט שהוא ינסה להתחבב עליהם ובעיקר על לוכלין, אולי
יצליח להוציא ממנו כמה תשובות לשאלות שלא נענו בידי הגאנום.
הם חזרו מהר מהצפוי, רוכבים על שני סוסים לבנים שנראו טוב
בהרבה מהסוסים של טום ואנה, מחזיקים במושכות את הסוס השחור.
לסוס השחור הייתה רעמה מדובללת, עיניים כהות וגדולות, פיו של
הסוס היה גדול אף הוא, טום חשב שיש בו משהו לא טבעי, משהו
מסתורי. הוא לא אמר דבר, הם החלו לרכב.

הכוכבים יצאו ממחבואם כשבני החבורה רכבו צפונה ומזרחה אל עבר
פארלון. סבא לוכלין רכב בראש, מחזיק באוכפו מקל נדודים אפור.
הם נשאו עימם לבבות מפוחדים, מוחות חסרי ידע, מחשבות ביעותים.
מותירים אחריהם רק שובל של קליפות תפוזים.



אין להפיץ בכל דרך ו/או צורה שהיא ללא רשותו המפורשת בכתב של
המחבר (המשתמש looklook ). כל הזכויות שמורות למשתמש looklook.