אותו בוקר ניעורו הוורדים שעל המרפסת עם שחר, עולזים בכל ליבם
באור השמש הבהיר, כשכנים ידידותיים קטנים. פניהם האדמדמות היו
סמוקות למדי מהתלהבות כשהיטלטלו ברוח ולחשו זה לזה  את כל אשר
ראו, שכן אחדים מהם הציצו מבעד לחלונות חדר האוכל שבו נערכה
החגיגה, אחדים טיפסו והנידו את ראשיהם בחיוך לעבר חמשת האחיות
שהיו עסוקות בהלבשת הכלה, אחדים נופפו בברכה לאורחים שבאו
והסתובבו בשליחויות שונות בגינה, על המרפסת ובפרוזדור וכולם,
מהפרח הוורוד שהיה במלואו פריחתו ועד לניצן הקטנטן והחיוור
ביותר, תרמו מיופיים ומניחוחם לעלמה הענוגה שאהבה אותם כה
וטיפלה בהם זמן כה רב.