הוויות חיים שונות ומגוונות הביאו אותי לקביעה של כמה החלטות,
דטרמיניסטיות ככל שיהיו.
גלגולי נשמות, או בעצם, גלגול הנשמה האחת אותה אני סוחבת איתי
מהשניה שנולדתי, מלווה בהרבה תחושות שלא בדיוק ניתן להסביר,
ולמה לנסות? כי הרי תחושות, באופן כללי, אינן ניתנות לביאור.
מסתכלת בעיניים גדולות ופעורות, מבעד למשקפי הצבע, ורואה את מה
שנגזרתי לראות.
הרי לא בחרתי להיות כאן!
רואה את מה שנגזרתי לראות, ומבחירה משנה את הנראה למה שמתאים
לי, צובעת הכל בצבעים נעימים לעין, אסתטיזציה של המציאות.
לא בחרתי להיות כאן, ופתאום מתנגן לי בראש השיר המוכר ההוא של
התכנית ההיא, פסיכולוגים שמנסים לפתור בעיות של אחרים ומתגלים
כפסיכוטיים בעצמם... אבסורד.
הנבירה הזו בעתיד לא קיים, מעין מחלוקת שאיננה קיימת, מתן דין
וחשבון על פשעים שעוד לא התקיימו, מי אני, ומה אנחנו בעצם?
שיחה, שמתנהלת בראש, ביני ובין בן שיח דמיוני, ביני ובין עצמי,
הפתיחות הזו שקיימת אך ורק בפנים וממאנת לצאת החוצה, הדיון הזה
שלא מוביל לשום מקום, קודח בראשי ללא הרף.

משחק שח

צעד אחד קדימה, אחד אחורה, לבן ושחור, מלכים ומלכות, צריחי
השגחה ופיקוח, סוסים, חיילים, מערכת הגנה מתקדמת, מצלמה במעגל
סגור, שומר בכניסה, מגנומטר ארוך, מאוד אפילו.

מט

אבל לא ברור מי מנצח ומי מפסיד.



הם רצים לעברי, מנסים לכבול את ידיי במה שמכונה בפיהם
"מציאות".
מה שמכונה בפי אשליה.