שוב איחרתי לארוחת הערב. הפעם באמת הגזמתי.
קבעתי עם שרון ברבע לשמונה בערב, והיא השאירה את רועי ועדן
ערים במיוחד בשבילי, שאני אוכל לראות אותם.
פישלתי, ואני מודה.
בעשרה ל-10 נכנסתי הביתה מלווה בכאבים בלב מהבוקר, כשאפילו
זלגו לי מעט דמעות מהכאבים. המשכתי לכיוון הסלון כשברקע מתנגן
"פלורנטין" של אהוד בנאי. התקרבתי קצת, ועוד קצת, ותוך רגע כל
הכאבים שהיו לי בלב נהיו להיסטוריה מלפני הספירה. התמוטטתי.
עדיף היה להיות עיוור מאשר לראות את מה שראיתי; ישנים, קסומים
וטהורים כמו מלאכי השמיים הם היו עטופים בזרועות אמם האוהבת.
ואני מולם- בוהה, בוכה ומתבונן יחדיו, מרגיש כישלון חרוץ כאב.

קמתי להביא לי כוס מים וכדור הרגעה כי הדופק שלי עלה. כשנכנסתי
למטבח ראיתי את שולחן האוכל מקושט וערוך בכל טוב ממאכליה של
שרון, כשסביב 4 צלחות ריקות ומיואשות שנרדמו אף הן.
חזרתי חזרה לסלון. לקחתי כיסא, דף, עט וספר שעליו אוכל להניח
את הדף בכדי לרשום מספר מילים לקדוש ברוך הוא  ;
"סלח לי אלוקים כי חטאתי, פשעתי."

לקחתי את הדף, גלגלתי אותו וקשרתי אותו בחוט זהב. יצאתי מהבית
ונסעתי למסעדת הדגים השוכנת על חוף הים. קניתי את בקבוק היין
הכי יקר, רוקנתי אותו, שטפתי אותו במים מזוקקים, ולאחר שהבקבוק
התייבש הכנסתי את הדף שגלגלתי בבית וסגרתי אותו עם מכסה השעם.
יצאתי מהמסעדה והלכתי לכיוון הים. כשהמים הגיעו לכפות רגליי
עצרתי את הליכתי. עצרתי את נשימתי.
זרקתי את הבקבוק הכי רחוק שיכולתי לעבר המים הסוערים.

חזרתי הביתה. המוסיקה כבר חדלה מלנגן. הייתה דממה.
הערתי את שרון עם נשיקה, היא פקחה את עיניה ואמרה: 'אני אוהבת
אותך',
הסתכלתי עליה והתחלתי לבכות מהתרגשות.
ואז, ללא היסוס היא קמה וחיבקה אותי. 6 דקות התחבקנו, זה היה
חיבוק כל כך חם, אפילו מזגן לא היה צריך, למרות שהיה קר.