ובלכתי שם, על עפר, בוץ, חול וחצץ בינות לפיגומים, לבנים וכלי
רכב שונים על מטענם האנושי, אני מגייסת את כל קשיחותי ומצמצמת
אותה למבט זועם אחד.
ואת כל כוחי אני דוחקת לידי הימנית האוחזת בצרור המפתחות
שיושיעני מכל צרה וצוקה.
המבט הזועם ננעץ באדמה עד יעבור פועל, רגליי מוליכות אותי מבעד
לתילי העפר ואני יודעת שמבטים רודפים אחרי. הם מסתכלים. ולא
משנה כמה רע או טוב אראה באותו יום, כבר-קצת-יותר-מנערה,
בתלתליי הסוררים, בתיק המטלטל לצד גופי, חוצה את פלג גופי
העליון באלכסון ומביט באדמה, יחד איתי. הם יסתכלו, חורשי
מזימות הם.
בין אם בחצאית קצרה, בחצאית ארוכה, בשרוול קצר או בשרוול ארוך.
סנדלים או נעליים, צמידים לרוב ושרשרת זו או אחרת- יעקבו אחרי
כל צעד.
ומבטי הזועם הנעוץ באדמה יתרומם במקרה הצורך וינעץ כפגיון,
וצרור המפתחות מוכן בידי מאז אבד לו אותו בקבוק קטן של תרסיס
הגז המדמיע שליווה אותי בנאמנות. הוא יתקע בכל אחד מהם במקרה
הצורך. בכוחו של צרור המפתחות שלי לפלח כל אחד מהם ולקרוע אותו
לגזרים, לפגוע באיבריו החיוניים, לסרס אותו עד שמבטו לא יוכל
לאיים עלי עוד.
ולא אסכים לשמוע שריקות מכיוון יסודות הבניין רק משום שפועל
משועמם יחוש צורך בלתי מובן לתחוב את אצבעותיו המזוהמות לתוך
פיו הדוחה, מבטי יחתוך בו כאלף סכינים מושחזות היטב וקול דממה
דקה יעלה מהמקום בו יוותרו שאריותיו.
לא, לא אשא זאת עוד.
אבל בינתיים, מבטי הזועם מרוכז באדמה עליה אני דורכת (לבל
אמעד) ואת ידי האוחזת בצרור אני מכניסה לכיס או מסתירה תחת
סוודר (למקרה שיהיה קר בערב).