היה זה עוד יום נפלא עלי אדמות, הציפורים צייצו, השמיים הבהיקו
במין זוהר יפיפה שפשוט גרם לי לעצור את נשימתי. חסר בית מסכן
ישב ברחוב, רגשות חמלה התרוצצו במוחי ובלבי, נתתי לו את חופן
המטבעות שהסתובב בכיסי. ידעתי שכאשר הוא יקום חיוך יעלה על
פניו, או לפחות קיויתי. לפתע הוא התעורר, ראה את פניי, הסתכל
על צלחתו ופשוט חייך חיוך חסר שיניים לעברי, הוא הציע לי מספר
ספרים, וכמה פחיות, אך ויתרתי בענווה והלכתי משם. ילדה קטנה
נפלה על הגלגיליות שלה לידי, ישר רצתי למקום והרמתי את גופה
הדקיק, בכי הציף את עיניה ופניה, חייכתי אליה ואמרתי לה: "אל
דאגה, אם נפלת, ישר תקומי, כמה שריטות לא הרגו אף אחד..." אמה
ישר רצה למקום, דאגה הציפה את פניה, מייד צעקה על ילדתה על
חוסר הזהירות שלה, אך מייד חיבקה אותה וניגבה את דמעותיה. שתי
הבנות התרחקו כשעל הפרצוף חיוך מבויש לעברי (הילדה הקטנה אפילו
נתנה לי את מספר הפלאפון שלה, אולי אני אתקשר לבדוק מה שלומה).
עצמתי את עיניי, נשמתי את האוויר הצח, ופשוט נהניתי מן העולם
לכמה דקות, זאת כנראה הסיבה שלא ראיתי את הלבנה שנפלה לי הראש.
לכמה רגעים עוד ראיתי את הבוהק בעיניים, עד שחשכו עיניי לגמרי.
התעוררתי כעבור זמן מה בבית החולים, לא יודע איזה, לא יודע
איפה, אני רק יודע שהרבה אנשים נגעו בי, קצת מזכיר את התחנה
המרכזית, רק שהפעם הם לא היו רכים ודיסקרטיים. ניחא. הייתי
מספר שבועות מחובר למכונות הנשמה. יום אחד שני אנשים מוזרים
באו לחדרי, אחד עם סרט כחול ניסה לנתק אותי מהמכונות, ניסיתי
לצעוק לעזרה אך קולי לא נשמע, ולפתע בחור עם סרט כתום בא ונאבק
באיש עם הסרט הכחול. הייתי בטוח ששניהם משוגעים, זה החיים שלי
והם נאבקים כמו שני מטומטמים, ועושים כל כך הרבה רעש ובלגאן,
מטורפים! לאחר מספר דקות כמה שוטרים וחיילים חסונים באו והעיפו
את שניהם, תודה לאל שדברים כאלה לא קורים כל יום. כאשר
התעוררתי, ומכונות ההחייאה כבר הפסיקו לשמש אותי, מספר רופאים
ביקרו את מיטתי. הם דיברו הרבה ג'יבריש, האם אני בארץ זרה
חשבתי לעצמי, שהרופאים מדברים בשפה לא מובנת, ומבלבלים אותך
יותר מאשר עוזרים לך? ואז הבנתי, הם סתם מדברים מהר. הרופאים
הסבירו לי שבזמן שישנתי, השתילו לי עוד תאי מוח, כמה
מיליארדים, מסתבר שבאותו היום שבאתי לבית חולים במצב אנוש, מת
איזה פיסיקאי ועל מנת שמוחו המבריק לא ימות יחד עם גופתו,
החליטו להשתיל את מוחו בראשי, כמובן שבדרך המוח נפל להם,
והתרסק, והם הצליחו להציל רק חלק קטן, למרות זאת מוחי הועשר עד
מאוד ממוחו המבריק של הפיסיקאי. כעבור כמה חודשים של שיקום
שוחררתי מבית החולים לרחוב, ביתי החמים והקט. כשיצאתי אור חזק
פגע בעיניי וסינוור אותי לחלוטין, הייתי בטוח שאני עיוור לכמה
דקות עד שהתרגלתי לאור השמש (שמש מחורבנת לא עוזרת לאף אחד),
רעש ציוצי הציפורים הציף את אוזניי (למה לא מחסלים את כולן,
סתם מחרבנות בכל מקום), לפתע חסר בית אידיוט חייך לעברי, זעפתי
לכיוונו והמשכתי הלאה (מי הוא שיחייך אליי, שימצא עבודה), ילדה
קטנה חייכה לכיווני, החזרתי לה פרצוף מלא כעס, היא החלה לבכות
ובעת שניסתה לברוח ממני נפלה מגלגיליותיה, בכייה גבר משנייה
לשנייה, שתמצא פראייר שיעזור לה. רק רציתי לחזור הביתה ולהתרחק
מהעולם המסריח הזה. נכנסתי לביתי הקטן וצנחתי למיטתי.
כשהתעוררתי בבוקר, שוב השמש, הציפורים, קולות צחוק של ילדים
קטנים סירבו לעזוב אותי. אך כאשר מספר ילדים בילו ליד ביתי
זרקתי עליהם מים קפואים, זה ילמד את המסריחים הקטנים הללו.
ימיי עברו יחסית בצורה משמימה לחלוטין, הפיצויים שקיבלתי מחברת
הבנייה סידרו אותי לכל חיי. אך הרגשתי מוחמץ, בלילה הקודם היה
לי חלום מוזר, הסתכלתי החוצה ולפתע השמש חיממה את לבי הקר
והמסה אותו, קול הציפורים נשמע כמו מוזיקה משובחת, ילדים קטנים
סובבו סביבי ושרו לי שירי הלל, כמה הומלסים תקפו אותי מינית,
פשוט הרגשתי כאילו ככה צריכים חיי להתרחש (חוץ מההומלסים, אני
חושב שזה היה משהו שעדיף שאני אדחיק). לפתע נזכרתי איך הייתי
לפני הפציעה, באיזה עולם טהור חייתי, איך נהניתי מכל רגע,
תענוגות החיים בשבילי היו להסתובב ברחובות עירי ולנסות להיות
הבן אדם הכי טוב שאני יכול להיות, ואיפשהו זה פשוט נעלם, דמעות
אכזבה עצמית צצו סביב עיניי, הקור עטף את לבי, רגשות אבדון
מילאו את כולי, אבל אז הדלקתי את הטלוויזיה, מכסה ריקנות בעוד
ריקנות. באותו הבוקר החלטתי החלטה אמיצה ביני לבין עצמי, משהו
שישנה את חיי, שינוי עצמי אמיתי, אני אזרוק על עצמי עוד לבנה
ואנסה לחזור למצב הקודם, גאוני! יצאתי החוצה, זרקתי לבנה
לאוויר וחיכיתי שתנחת על ראשי, היא אכן נחתה על ראשי. הובהלתי
בשנית לבית חולים, אך הפעם פסיכיאטרי, בשנית הייתי הבן אדם
הקודם, אך הפעם במקום מיטה נעימה, קמתי בתוך חליפת משוגעים,
בחדר מוקף כריות. הרגשתי לכוד. ניסיתי להשתחרר, התחלתי לצעוק
ולהשתולל, מנסה להשתחרר מהחליפה, במהרה באו שני אחים מגודלים
והזריקו לי זריקת הרגעה.

אני באמת שלא יודע אם הסיפור שסיפרתי לכם באמת קרה, אני לוקח
כדורים בכל צבעי הקשת, ומשחק סודוקו פעמיים ביום. אבל אני יודע
דבר אחד, דבר אחד למרות הערפול המעצבן שנובע מהכדורים, למרות
החושך התמידי שאני חי בו... האוכל פה ממש גרוע, אפילו אני יודע
את זה... במרק יש גושים... מישהו יכול במקרה להביא לי
מקדונלדס? אגב, הידעתם שבפולנית צ'יפס זה צ'יפסקי? מתוחכמים
אלה...