בלילות כאלה שום דבר לא זז חוץ מהרוח ועשן כחלחל אפרפר מן
הסיגריה. אומרים שהזמן כל הזמן בתנועה, אז למה אני מרגיש
קפוא?
כבר אמצע הלילה והקור שבפנים חד מהקור ששורר בחוץ, והזמן ממשיך
לנוע. ומחר רק עוד יום מלא חיים, אור ודברים חדשים, מקומות
מרגשים, ואנשים חלשים. אבל הקור שבפנים עוד נושך ומורט כל עצב
וגיד בגוף הבשר השבריר שצוידנו בו, והזמן ממשיך לנוע.
ואולי זה רק פאוזה בחיים, ואולי זה עובר ונגמר ואולי כבר
מחר...
כן בטח, כבר ארבע שנים שאני אומר "ואולי מחר" אבל אותו מחר
ארור לעולם לא מגיע וכל שנשאר זו אותה תקווה חמקמקה שבאה
והולכת לפי החשק, והזמן ממשיך לנוע.
הם אומרים אל תדאג זה חולף, הם אומרים הכול יהיה בסדר ואני רק
יושב מולם, מהנהן בראשי ורק רוצה שישתקו כבר, כי אחרי הכול גם
הם תקועים במקום. והאור שבחוץ לא מאיר על חייהם הקרים וגם הם
קפואים מבפנים, אני יודע שמילות העידוד הם בשבילם יותר מאשר
בשבילי אז אני נותן להם להמשיך ולייעץ לי ורק מהנהן בראשי.
והזמן ממשיך לנוע.
אולי מחר הכל יקפא וייעצר לשעה קלה, כל הפצעים יגלידו וכל הקרח
יימס. ניקח נשימה עמוקה, נתרענן, רק לרגע אחד הכול יעצור ונוכל
לרדת מאותו מסלול חיים מטורף ואכזרי ולחזור לעצמנו, ואולי זה
ייגמר רק בסוף הקיום, אז נוכל לרבוץ בנאות הדשא המשכרים לטעום
מן האוויר הרך ללגום את מימי החיים, והזמן לא ינוע עוד.
אבל עד אז הזמן עוד ממשיך בשלו הקור עוד נוגס בי ואפילו
המוזיקה שאז עשתה לי כל כך טוב כבר לא אותו דבר. ומחר נקום
לעוד יום מתיש וקשה שבסופו נגיד אולי מחר וכך גם ביום שאחריו,
ובינתיים, הזמן ממשיך לנוע.