האיש הקטן שוב שם פעמיו אל עבר הרחוב שלי.
מעיל "דובון" כחול גדול, על גוף גרום, וכובע גרב מעופש בצבע
חום.
שנים הוא עובר על יד ביתי, אצבעות קטנות מגרדות קודקוד קטן,
חיוך אדיש, קטן, טבוע על פנים קטנות, ופה קטן, ואף קטן.
הייתי בן 5 כשראיתיו לראשונה, אם זכרוני אינו מטעני, הבטתי בו
מלמטה, וחשבתי לעצמי 'כמה גבוה האיש הזה שצועד מולי!' עד שאבי
יצא מהבניין, עמד לצידו וחשף קומתו הזעומה.
האיש חייך אלי, ודרך עיניים חומות קטנות, אמר בקול צלול, שלנצח
לא אשכח: "הכי כיף להיות קטן... תזכור את זה פרחח". חייכתי
נבוך, השפלתי מבט, הוא קרא את כל מחשבותיי. נתתי יד לאבא
וצעדנו אל זיכרונות נעוריי.
בגיל 12 עוד הייתי הכי קטן בכיתה. ההורים קצת חששו, אמרו, "אם
לא תאכל - אז איך תגדל", וקלישאות דומות שלא עזרו, ואני, ביני
לבין עצמי, ממש שמחתי, הכי כיף להיות קטן.
ובכל פעם שהאיש הקטן עבר ברחוב מולי, הרגשתי גאה, שותף לסוד,
חבר של כבוד, כשהוא ברגליו הדקיקות, פוסע צעדים קטנים ומהירים,
ואני, בקומתי המצחיקה, משיב לו אלף חיוכים.
בגיל 14, שנה בדיוק אחרי בר-המצווה, אמא די מזמן אמרה נואש, גם
אבא כבר איבד תקווה, הוא יישאר קטנטן - ועם שיער שיבה, הלכתי
לישון אז יום אחד, קטן, וקמתי למחרת, בגובה של מטר ושמונים
ואחת.
ירדתי אל הרחוב, לגעת בצמרות העצים, לשמוע מקרוב יותר את שירת
הציפורים, הוא עבר מולי לפתע, באותו "דובון" כחול, פנים קטנות
ואף קטן, וראש קטן בכובע גרב, חום, גדול. זעף תווי פנים קטנים,
הישיר מבט קטן אל מלפנים, אטם ליבו, הגדיל פסיעה, ולא חייך שוב
חזרה. איפה הסוד המשותף? מדוע הוא נראה כל כף נזעף?
כמו לא חלפו 20 שנה - האיש הקטן צועד לו באותה המנגינה,
כאילו כלום בו השתנה, אולי זה רק אני, ומעולם כלום לא קרה, הוא
עוד מביט דרכי, כמו לא מכיר, בליבו תחושת נבגד שהוא מסתיר,
ובמבטו כמו אומר: "זה לא פייר קטנצ'יק, זה לא פייר" |