אז אולי אני פשוט לא בנאדם כזה,
כזה שנועד לחיות עם אנשים
זו בטח טעות שנקלעתי לכאן,
בטח יועדו לי חיים אחרים.

כי גם כשהכל נראה כבר בסדר,
ואני עוטה מסיכה מרוחה בחיוך
אני פתאום מבינה את הכל,
פתאום כל השאלות נענות ונפתר הסיבוך.
וזו לא הסביבה, כמובן, זו אני -
נועדתי לחיות ולהיות ולמות לבד
כי לעולם יפה שכזה לא מתאים יצור שכמוני,
כזה שחייו נעוצים בשנאה ופחד.
וזה לא שאני שונאת את כולם,
זו רק שנאה עצמית שבוערת
והפחד הוא אינו תוצר של אף אחד,
זו פשוט הבנה שכך אני נשארת -
עם שירים שכתבתי בעוד לילה לבן,
על גבי דפים המוכתמים בדמעות
עם כאבים עזים בבטן,
הנובעים משנים על גבי שנים של שמירת סודות
ועם לב אחד קטן,
לב שכבר מזמן נשבר לרסיסים,
כי הוא הבין משכבר שכמה שיאהב
הוא לעולם לא ידע אהבת אחרים.

אז אולי אני פשוט בנאדם כזה,
כזה שלא רוצה ולא יכול בעולם
ונעשה לי עוול שנקלעתי לכאן,
כי לא נועדתי להיות כמו כולם.