[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני יודע מהו רגש, הגוף שלי חש אותו עוד לפניי שנולדתי.
ועכשיו, כשגופי מתמלא בהרגשה מוכרת ומוחי מסרב לתת לה שם, אני
חש אבוד.
הרי כבר הייתי כאן, בפינה רנדומאלית זו של הקיום. רגליי צעדו
על האבנים המשולבות, שפתיי נגעו באותה כוס הקפה, ריאותיי שאפו
את העשן הסמיך האופף אותי ברגעים אלו ממש, טבעי כמו לדעת ללכת,
טבעי כמו טעמם המר-מתקתק של פולי הקפה אשר ראיתי לראשונה בחיי.

אני חושב נכון אבל לא רגיל, מטאפורה מהלכת לעובר משכיל, לפעוט
במעטפת מבוגרת עם ידע עצום ואי-יכולת משתקת לפענח אותו,
ואיכשהו בדרך אניגמאטית עלומה אני יודע שפתרון החידה של המסה
האוטופית והכה לא ברורה שהיא אני, נמצא אצלם.
הם השאירו אותי לבד, בקבוקון הכסף והזוג שאיתו. "תצעד" הוא
צעק, "תצעד ואל תסתכל לאחור".
הם פתחו לפניי את השער האינטלקטואלי, הקימו לתחייה את הגוף המת
בו נולדתי, ואז עזבו אותי לבד, גוף בודד ומתוסכל בלונה פארק של
שוטים.
טפיחה על הכתף הסבה את תשומת לבי וגרמה ללבי להשתתק מבהלה,
להתחנן על חייו הקצרים ולהסביר את היותו פעוט בגוף מבוגר, תם
בגוף אשם. זה רק המלצר, תחושת ההקלה זעקה מבין כותלי מוחי
והודיעה לשאר חבריה האיברים לעבור למצב רגיעה.
"אקסל", הוא אמר לי, "אני לא מאמין שאתה חי".
פלשבק אימתני עצר את חיי, גלשתי לאורכם של מסדרונות מוחי,
עננים עמומים של חוסר וודאות התפוגגו והפכו בהירים, פרצופים
מוכרים נטולי זהות הופיעו במעין אשליה רציונאלית,חופים,
מדשאות, קולות, צלילים, מראות, רגשות, אהבה- נעצרתי.

אושר פרדוקסאלי רגעי צפה מן הצד וצחק לנוכח תגובתם האופיינית
של הבריות אשר נכנעו לאשליה השולטת באותו זיכרון זר אך טבעי.
הייתי רחוק מכאן, ניצבתי במקום בו האדמה רועדת, גבולות השמיים
נפרצים,המקום האפיל עד כדי חשכה מוחלטת ורק אור יחיד זרח
במרכז.
הקהל הריע ואני הייתי אלוהים, כאילו יצרתי אותם אני בדמותי
ובצלמי, זכר ונקבה בראתי אותם.
מתוך בטנם העבה של הבסים הטהורים השתחלו להם באלגנטיות מהפנטת
גיטרות אותנטיות,חוויה אינסטרומנטאלית טהורה, אקסטאזה. קרחנה
גואיסטית נתנה את אותותיה על גופם המיוזע של קהל המשתתפים הרחב
אשר נהפך לישות קולקטיבית אחת, ידעתי שזהו הרגע להשתלט על נפשם
המעורערת ובום, זה נכנס, פייד אין. התודעה הרגילה של אותה ישות
קולקטיבית הושעתה ומי שהפעיל את גופה ודיבר מגרונה היא ישות
האל שהשתלטה על נפשה והאירה את הקיום בשלל צבעים נפלאים, עם
סמים ובלעדיהם.

ירדתי מהבמה לקול תרועות הקהל, שלטי ענק רצו לנגד עיניי נושאים
עימם את הפנטזיה שהתממשה ומכתיבים את המושג די.ג'יי אקסל,
פניהם המעריצות של העוברים ושבים הוכיחה לי כי לא היה זה חלום
אלא דמותו האמיתית והטהורה של האושר, יכולתי לשמוע את שפתותיו
העייפות של מוחי המסוכן לוחשות: "אני זקוק נואשות לרגע יחידי
של דממה".
רגעים אחדים חולפים בשלווה עד אשר הטרוגניות ירוקה אדמדמה
חותכת בעשן הישר מצבעם השונה של ענייה ומפצירה בי לאמץ את
שארית כוחותיי המנטאליים ולשלוף תשובה מתחכמת, "עדן", היא לחצה
לי את היד, "אחות של פרדי, אתה לא זוכר?"
זכרתי את פרדי, גדלתי איתו, בגיל שבע עשרה היינו רוקחים יחד
הזיות ווקאליות מרשימות בחדר המוסיקה של המושב, מתכננים לכבוש
את החיים דרך המנהרות הצבעוניות של הדעת, מרחמים על אלו שלא
ידעו את טעמם המושלם של החופש והחרות המחשבתית, חיות בכלובים
בתוך ג'ונגל מבטון.
מה עניתי לה? חורים שחורים בעלילה יוצרים שגיאות בסנכרון
ומובילים לזיכרונות עמומים מתמונה מאוחרת יותר, תמונת אהבה
אקסטאטית, שני גופות מתחברים ונהפכים לאחד. ויסקי אירי, אדמה
אמריקאית ושני ישראלים, אני והיא ביחד והעולם לחוד. ושוב, חושך
מוחלט.

"תגיד לי שהכול בסדר", הוא לחש,
"תגיד לי מה לקחת ואולי לא נצטרך להחזיר אותך לבית החולים",
"תגיד משהו".
הוא התקרב אליי, מלטף את פניי המיוזעות בידיים רטובות ומתחנן
לסימן מזערי של שפיות.
ידעתי שהדעת שלי נמצאת במקום אחר, ידעתי שאיני מתחבר כלל לאותו
אדם אשר זיכרונותיו שלו נמצאים בתוך מוחי, ידעתי שהוא מחפש
מישהו אחר שלא קיים, שאיני יודע מה עלה בגורלו.
בקבוקון הכסף הארור הביא עמו את התודעה הלא רצויה, את השכלתנות
הבלתי ברורה, את הזיכרונות המנוכרים מחייו של אדם שנעלם, רציתי
שזה ייגמר.
"עומר", פלטתי באינסטינקטיביות מפתיעה, "עדיין עבד בצווארון
לבן?" דקלמתי שורת אותיות המייצרות מילים חסרות משמעות אשר היו
חקוקות עמוק בתוך לבו הנוקשה של תת המודע והרגשתי כיצד התודעה
מתפוגגת לאיטה אל מול התרגשותו המופרזת של המלצר האנונימי,
"אקסל!" הוא צעק, אני כל-כך מאושר שחזרת אלינו.
לא הספקתי להתאים אידיאולוגיות תמוהות אשר ריצדו במוחי המתכהה
לתמונות עבר אותנטיות וכבר התחלתי לחוש את ירידתו של מסך
העיוורון המוכר, לשמוע את אגרופיו הלבנים נלחמים מלחמה עקובת
דם כנגד עיניו השחורות אשר הפנטו אותי אל הידיעה,עומר גולדמן,
הרעימו בקולם פיסות ההבנה האחרונות רגע לפניי היעלמותם הסופית
בגופו של החור השחור הנושא את השם שממון מנטאלי, עומר גולדמן
האנרכיסט הרציונאלי, המהפכן הפדנטי, אקס תלמיד הישיבה הכי כופר
במבואות ציון, העבד בצווארון הלבן.
חתיכה הזויה בפאזל הזיכרונות המסתורי המרכיב את חייו של המת
החי החוזר אל קברו, את חיי שלי.
עצמתי עיניים והרשיתי לחושיי לזרום אל מחוזותיו הרחוקים של
זיכרון מהימן בודד וסופי ,רגע קיצוני לפניי תומה העצוב של
השפיות.

העולם שלנו מלמד בני אדם לשאוף לבינוניות, לחיות בבינוניות
ולמות בבינוניות. חוץ מאשר אי שם בחדרים הסגורים של בתי חולים
לחולי נפש אף אדם לא באמת מרשה לעצמו לחלום, לדמיין, לרצות.
כולם רוצים את אותם הדברים בצורות השונות שלהם, עושים את אותם
הדברים,נושמים את אותם הדברים.
המסה האנושית המצומצמת והכה נדירה שמושכת לכיוונים אחרים,נועדה
לכישלון, להדחה.
אם אותם מלמדים לשאוף לבינוניות, אותנו, אותי ואת עומר לימדו
למשוך הצידה, להיפלט, אפילו אם זה בדרכים עקיפות ומעוותות
המהוות שניות על גבי שניות, אלו הנקראות בסופו של גלגול החיים
שלנו.
השמש בדיוק הראתה את פרצופה המחויך מבין גלי הים, עומר נרדם
ואני ניסיתי למצוא תירוצים פסיכולוגיים ראויים לחוסר המשמעות
הטוטאלי שסגר על חיי.
הלילה התל-אביבי הקר ההוא היה אחד הלילות האוטופיים של חיי,
חמש שעות אחורה ואני בדיוק מסיים את הסשן שלי, מיוזע ודלוק אני
עולה לאוטו עם עדן, עומר, פרדי ונינה, "הולכים להרחיב את הדעת"
נינה לחשה באוזני ושערה האדום הביא עמו פרנויה בלתי רצויה,
המוסיקה עדיין נשמה בעורקיי וסימניו האחרונים של האל.אס.די
סאנשיין רקדו לצליליה המהפנטים, פועלים ומייצרים דעת צלולה.
האושר הביא עמו הרגשה חזקה יותר ונטולת שם כשעדן רקנה אליי על
מנת לשחק משחקי אהבה מופלאים בעזרת הלשונות שלנו בלבד, מי חשב
שאיבר כה מכוער וחסר תועלת מסוגל להוליד את השלמות?
חשבתי לעצמי האם אני אוהב אותה, לא את העיניים המטורפות שלה
ולא את הגוף החלק והגמיש, את האדם שמחובר ללשון, את אותה אחת
שמתחבאת מתחת למיליוני שכבות של אבסורד- הנפש שלה, האם הייתי
רוצה להיות איתה לבד בעולם?
כשפרדי הגיש לנו באותו הלילה את הייבוא החדש שלו לא ידענו עד
כמה משמעותי הוא אותו הרגע, "אדרנכרום" הוא טען את המושג אשר
באותו רגע לא הביא עמו משמעות של דבר ולא נוכחנו לדעת שהיא,
אותה שנייה בה התיישבנו לנו במעגל על החוף, חמישה דמויות
בשלבים שונים של הקיום, היא אחת מהרגעים הנדירים שמופיעים
פתאום ללא התראה מוקדמת ומשנים את הסיבוב, עוצרים את העולם.
החיים טומנים בחובם הפתעות ופליאות כה רבות לבני האדם, לפשוטי
העם, כאלו המצליחות לערער את עולמם השגרתי ולהנפיק מלבותיהם
המכאניים רגשות ויצרים אותם לא ידעו כל ימי חייהם העלובים.
אבל אני? מה לעזאזל עוד יצליח לנתק אותי מהאדמה, לפקוח עיניים
בפליאה ולעמוד דומם עקב נוכחותו הבלתי צפויה של מאורע
אוניברסאלי כזה או אחר.

מה מפליא אותי?
שקיעה? זריחה? מוות? אכזבה? כשלון? אלוהים? האם אלו הם האמורים
להתעלות על הלילה הבלתי רציונאלי הזה, שהרי באותם רגעים נדירים
השקיעה הייתה ירוקה, הזריחה זהרה בסגול, המוות היה מאחוריי,
האכזבה והכישלון נראו מינוריים, אלוהים היה בתוכי.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל העולם במה
חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/05 2:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ה. קיפודה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה