׳שוב חוזר הביתה לבד. שלוש בלילה. חוזר לישון. לבד. ראש טוב.
איך שיחקתי אותה בזמן. מזל. והסתומה היתה בטוחה שאני נשאר
לישון איתה.
שמה שעון, ציעפה מבט, התכרבלה לחיבוק. בחלומות מותק.
חשבה שאחרי הזרע אפזר גם חום. מה אני גנרטור של אהבה?

שוב חוזר לישון לבד בשלוש בבוקר. איזה זין. כמה עוד אפשר?
אחת ועוד אחת. ועוד אלף. פָאקִ'יט, אין לי כוח. אני קרוע. מת.

ולא מהלילה. מת מִבִכּלָל. מת לבד. הכי לבד.
חוזר ומשחק ת'עצמי בפעם המאה. אלף.
מה קורה לי? למה אני עושה את זה? למה??
ומה אני צועק לעצמי בתוך הראש? ארבע בבוקר.
תל אביב כולה ישנה. יפיפיה נרדמת.
ורק אני, פרש בודד דוהר ברחובות שוממים של העיר-זונה הזאת.
זונה. בת זונה. דוהר, חורש וזורע. וכלום לא נובט.
אני מזריע-עקר סדרתי.
אוי איך אני מצחיק ת'עצמי.
דפוק. נגעל מעצמי. חרא לי. חא-רא!! רע.
רע... טוב די!
לא רוצה לחשוב יותר. מחר גם כן יום. עוד יום ועוד לילה
ועוד אחת שאשחיל לה ת'צורה ות׳נשמה על מחזיק מפתחות.
נשמה של אבא.
ואפילו חניה יש מתחת לבית. אלוהים אוהב אותי.
עוד שלוש דקות במיטה, מתחת לפוך. לבד. הכי טוב לבד. הכי טוב?
על מי אני עובד ראבק זה הכי חרא. טוב די כבר! מספיק ודי!'

הוא דומם מנוע ופתח ת׳דלת לצאת
מתוך חיקן החמים-מעיק של ׳מחשבות הדרך הביתה׳
אל קטיפת אפלוליותו הצוננת-לחה של לילה תלאביבי.

רגל אחת כבר היתה בחוץ כשלפתע
מילא את המכונית המהבילה קולו הצרוד של שלום
׳במרחק הזה בשלב הזה, מאוחר להצטער/
גם אם בגד מנוע אחד, אין צורך לוותר/
המסע ארוך, המשא כבד, אבל זה לא קשה/
לא צריך לחשוב, לא צריך לשאול, אני יודע ש-
-בסוף אמצא אותך׳
הוא נשם עמוק, עצם עיניו ונזכר בה.
לראשונה הלילה חייך. ׳בסוף אמצא אותך' חזר שלום
והגיטרות צבטו ׳יש געגועים, יש תקופות משבר, אבל זה לא קשה/
גם אם תסתתרי על כוכב אחר/ אני יודע ש-בסוף אמצא אותך'
׳...בסוף אמ-צא... או-תך׳ מלמל לעצמו.
׳ממחר - אני יודע מה אני רוצה ואני הולך לעשות את זה׳
נשם בנחישות והרגיש את הריאות מתרחבות לאוויר
וליבו מתרווח בין צלעותיו.

הוא כיבה את הרדיו ויצא אל החושך
ראשו מאוורר וצח, גופו מרחף מעל.

הם הגיחו מאחור בדיוק כשהסתובב לנעול את האוטו.
אחד תפס את ידיו ועיקם לאחור תוך כיפוף.
הוא הרגיש איך השמאלית מתפוקקת מהמקום -
בעוצמת כאב חדה ומשתקת. אפילו צעקה לא נפלטה מהריאות.
הלם ההפתעה והכאב היו עוצרי נשימה.

האחֵר, גבוה וכחוש יותר, שנראה כמו ארגוב בימי הזוהר,
הצמיד יד לפיו והידק חזק כצבת.
הוא הרגיש שתים משיניו האחוריות חורקות חריקה רעה.
מחשבה סוטה חלפה כבזק: סתימות.
או גרוע מזה, טיפולי שורש ואז כתרים.
זמניים ואחר כך קבועים.
כמה סבל. כמה כסף. כמה זין.

למחשבותיו לא ניתן זמן מספיק להתמקם בתודעה.
הן נקטעו בבת-אחת
בזכות חבטה קצרה ומדויקת שניחתה בעורפו,
מערפלת במהירות מתעצמת את כל מנעד הגיגיו.

הוא נפל,
מתרסק על המדרכה המטונפת ברפש של אחרי הגשם
ושיירי מזון שעיטרו את סביבת פח הזבל הירוק של העירייה.