"ואל תשכח לקנות נייר טואלט!" זה כבר היה בחדר מדרגות.
"כזה וורוד עם ריח". עניתי לקונית "בסדר, אל תדאג" והתחלתי
לרדת.
"בסופרפארם זה במבצע עכשיו. תשע עשרה תשעים ותשע" שמעתי
את גל צועק אחריי בדיוק כשהאור כבה. המשכתי לרדת בחושך, מוביל
עצמי בעקבות היד שהחלה מלטפת את הקיר, כמו אז, כשהייתי ילד,
מדמיין שאני עיוור שהכלב שלו ברח ויכול לסמוך רק על זיכרון
היד, האוזן והאף (את הלשון שלי אני שומר לתחת הענוג של גל).
עקבתי אחר גבנוני הטיח הדוקרניים והאטתי את קצב צעדי במורד
המדרגות. שקט. שקט סמיך בריח מרק עוף. גברת בלומברג מבשלת
צהרים של יום שלישי. מרק עוף. ביום שלישי. שנים. גברת בלומברג
כבר מתה מזמן. אני זוכר את השם שלה, אינה בלומברג, מוקף מסגרת
שחורה, תלוי על כתלי הבניין שלנו בירושלים, ועל עמודי החשמל,
ברחוב. מישהו אחר מבשל עכשיו מרק עוף. אני ממשיך לרדת, מחליק
את היד וממשש את קו הגבול בין שפריץ הטיח לשכבת צבע השמן
החלקה. נעים השינוי. חלק והופ - מחוספססס. ועוד פעם חלק.
קומה שלישית, השקט נסדק בצלילי מוסיקה קופצנית, משהו לטיני
מאייטיז. וריח אקונומיקה. מי עדיין שוטף עם אקונומיקה?
בבת אחת האפלולית אליה התרגלו עיניי מתנפצת לאלפי רסיסים של
אור; קומה שנייה. דירה שלוש. הדלת נפתחת. נועה יוצאת בסערה.
קוקייה סגולה אוברול צהוב ותיק גב של קיפלינג עם הקוף. אוכלת
בננה, נועה "מה קורה? מה'מצב? איך גל?" היא שואלת תוך סידור
הכתפיה. "הכל טוב, גל במילואים" אני עונה וממשיך לרדת

20.02.2002