אנה סיפרה לי על מישהו בגבעתיים שגומל אנשים מסיגריות בעזרת
אבנים. קריסטלים. 'הוא לוקח אלף שקל ושם לך קריסטל על הראש'
היא אמרה 'אחרי זה אתה כבר לא רוצה לעשן בחיים'. עניתי לה שכבר
שמעתי סיפורים על כאלה קוסמים-צעצוע וזה שווה לתחת.
'את סתם לא מוכנה להאמין בכלום' היא פלטה, מתנשפת בכבדות תוך
כדי הצעידה התלת-שנתית שלנו לאורך חוף הקאנטרי; שאחריה היא
תמיד אומרת שאנחנו ממש  ח י י ב ו ת  לעשות את זה שוב ׳מחר׳.
המחר קורה בדרך כלל כעבור חודשיים, שלושה. ב ר י א ו ת.
'אני דווקא כן מאמינה' עניתי לה באיטיות 'מאמינה באלוהים'. אנה
לכסנה אלי מבט וכמעט החליקה על גבשוש מדוזה מבותרת בחול.
'אלוהים' נשפה בבוז מהול בקאמל 'אלוהים זה לא פונקציה. כל אחד
יכול להאמין באלוהים' היא לקחה אוויר 'אבל קריסטלים... זה כבר
סיפור אחר לגמרי של אמונה. כאן צריך לגלות תעצומות נפש'. חשבתי
איך אנה בכלל מכירה את המילים תעצומות ונפש, בהיותה רוסיה מבית
טוב ועילגת-עברית טובה לא פחות. יכולתה לרקוח את המושג בו
השתמשה כרגע, משתי מילים שלכאורה איננה אמורה להכיר - הפליאה
אותי וגרמה לי לאבד ריכוז. התחלתי לשוטט במחשבה על שדות
סמנטיים ותשמישי שפה.  
'את בכלל לא מקשיבה לי! אני פה מנסה לעזור לך, אבל את -- לא
רוצה לעזור לעצמך בכלל. רק מחפשת תירוצים כל הזמן'. לא הבנתי.
שאלתי 'תירוצים לּמה?' - 'מה זאת אומרת לּמה? למות!' היא ענתה
לי 'למות'.
אנה שאפה מנה גדושה של אוויר-ים-תיכון ונשפה: 'אחח, איזה
בריאות זה הים הזה, אה?! אנחנו ממש  ח י י ב ו ת  לעשות את זה
מחר'.