הוא מביט עמוק כל כך עמוק שבא לה לצרוח.
כל כך מבין אותה שרוצה לנפץ כל מה שרואה.
כל כך רוצה אותה שמרגישה כלואה בינו לבין משפחתה.
כל כך אוהב אותה שכבר התחילה לשנוא אותם והוא הפך כל כך היא
שנמאס לה להיות הוא. "תפסיק להיות דומה לי" צעקה אליו, זה גורם
לויתור להיות יותר קשה להקרבה להיות יותר כואבת. כי אסור להם
להיות ביחד כי הגבול ביניהם היה ברור מתמיד. ולברוח היא לא
יכולה כי זו תהיה בגידה מוחלטת בדם הכחול. "הדם שלי אדום" הוא
אמר לה בלחישה כששכב מאחוריה ונשק לעורפה. "הדם שלי אנושי" אמר
לפני שעצם את עיניו לתמיד. וזו הייתה הפעם האחרונה שהרגישה את
נשימתו כל כך קרובה. הוא מת כשהיא בזרועותיו, חיוכו מלאכי
מתמיד.
היא לא בכתה גם כשהבינה שהכל נגמר, כשהיא ויתרה.
"בואי נברח" הוא הציע בשעה שהגיעה לביתו מכוסה בצעיף ומשקפי
שמש גדולות "לא" היא ענתה בקור. הם עשו אהבה בפעם האחרונה והיא
וויתרה למען המשך חיים בקרב בני הדם הכחול.
היא חשבה עליו מדי פעם בהמשך חייה הרובוטיים וידעה שהצליחה
לחוות אהבה אמיתית.
היא ילדה את הבייבי שהגיע אחרי תשעת חודשי הייסורים שלה, היא
ילדה אותו וקראה לו "עולם".
היא גידלה אותו ודאגה להשריש בו את הערכים הנכונים, דאגה שלא
יהיה מפונק, שיהיה עצמאי וחזק.
כשידעה שהכל נשרש עמוק בנשמתו עזבה ועכשיו היא עם כל המלאכים
בין זרועות אהובה, היא עוד כוכב בשמיים שחורים שרק אחרי המוות
פתאום נראים כל כך לבנים.
היא שמרה עליו מהמרחקים ודאגה לו.
היא ראתה אותו גדל והופך לנער צעיר ויפה תואר כמוה חכם ונבון.
כמו אביו הוא היה פשוט וויתר על המלוכה מראש, הוא רק רצה
ללמוד, להתפתח, להיות כמו כולם... למרות שבדמו זורם דם כחול,
תבונתו היא אנושית כשל אנשי הדם האדום.
הוא למד איך להסתדר בכוחות עצמו וניצל את כספו הרב למטרות
רווחיות בלבד, הוא ידע שבבוא היום הוא יעזוב ויצטרך לדעת איך
לחסוך לעבוד ולדאוג לעצמו.
הטעות הראשונה קרתה בגלל האהבה. הוא התאהב באותה שטחית ויהירה
נסיכה שלא הייתה נסיכה אמיתית אלא פרינססה קטנה ומפונקת, שרצתה
אותו כי ידעה שזורם בדמו דם כחול... הוא התאהב בה ועשה כל
שרצתה, כל שביקשה, הסתבך ודרך על רוב עקרונותיו למענה. היא
שמעה שהוא מוותר על המלכות, שבקרוב הוא יהיה בין פשוטי העם,
ובלילה ההוא כשהיא עזבה את הממלכה השמיים בכו את הדמעות שלו,
הברקים הראו את הסדקים בליבו והרעמים השמיעו את זעקות כאבו.
היא טעתה בדרך, התיישבה על ספסל וחיכתה בגשם למותה. הנהג של
הממלכה היה בדרך חזרה אחרי שהחזיר הביתה את נסיכת הנצח הרדודה.
הוא ראה אותה יושבת בגשם והציע להחזיר אותה הביתה כשאמרה שהיא
לא זוכרת איך להגיע, כי הם הרגע עברו לעיר הזו והיא לא זוכרת
את דרכה הביתה. הוא הציע להחזיר אותה לממלכה ובבוקר לנסות
למצוא את ביתה ושם היא התקלחה במים רותחים והחליפה לבגדים
נקיים. כשעברה ליד חדרו שמעה את הבכי הכואב שלו. היא לא דפקה,
פשוט נכנסה עם הראש למטה. הוא הביט בה ולא הבין מי היא. היא
הרימה אליו עיניים מנחמות ולפתע הגשם פסק. הדמעות התייבשו על
לחייו ועיניו זהרו מחדש.
הם ישבו ודיברו שעות... היא ניחמה אותו וגרמה לו לצחוק.
הוא סיפר והיא סיפרה ולאט הם התקרבו, שותקים מילים ומחברים
לבבות.
היום הם גרים אי שם בפרברי נברלנד ויודעים שנסיכים ונסיכות זה
רק באגדות.
ביום שמש בהיר כשהם ישבו בחצר ושתו שוקו עם כל ילדיהם השמיים
היו לבנים ונראה שהם מחייכים
אמו יושבת שם למעלה מסתכלת בעיני אהובה הנצחי ומחייכת איתם.