כמו בכל אחר צהריים יצאתי גם היום אל המרפסת, לשתות קפה
ולהתבונן מטה - אל הפארק הקטן. ראיתי צעירה מתקרבת מקצה הרחוב
בצעד מהיר. היא נכנסה אל הפארק, האטה את צעדיה והתיישבה על
ספסל התכלת, ליד שני עצי האורן היבשים. פניה היו יפות, אלמלא
מבעם, היה אפשר למצוא בזויות פיה ובמצחה סימן לרוב צרות
האנושות.

השמש שלחה את קרניה הזהובות בינות לבניינים האפורים
והמתפוררים, וליטפה את שיער הצעירה שזהר בגווני חום-אדום.

כמה זקנים ישבו בספסל מרוחק, ושני ילדים רדפו אחד אחר השני ללא
מטרה ברורה.
מצאתי עצמי עומד ובוהה בצעירה זו, שלא היה בה שום דבר מיוחד.
היא נשענה לאחור, ונדמה היה לי שהיא נאנחת.

שמעתי את הקומקום מהמטבח - מודיע לי שהמים רתחו, והלכתי כדי
להכין לי כוס קפה.
כשחזרתי, ראיתי שהבחורה כפופה לפנים - מלטפת את ראשו של יצור
מוזר - ספק כלב שועלי קטן, ספק חתול גדול. החתול השועלי הזה
קשקש בזנבו ונראה מאוד מאושר מהמצב.

היא מאוד יפה, חשב השועל החתולי לעצמו. מעניין אם היא תתן לי
אוכל.
עברו עוד כמה דקות שבהן השועל החתולי רק בהה בצעירה, חושב
לעצמו כל מיני מחשבות ששועלים חתוליים חושבים לעצמם.
אתמול הייתה פה מישהי שנתה לי אוכל... היא הייתה יותר זקנה, עם
הרבה יותר קמטים - ולא רק על הפרצוף, אבל האוכל היה ממש טוב!
הוא התחיל לרחרח באוויר וקירב את אפו אל רגלה של הבחורה. היה
לרגל שלה ריח מוזר. ריח...
של מסטיק בטעם פירות! אני לא אוהב את הריח הזה, למה הם לא
עושים מסטיק בטעם בשר?
אני משער שגם אם הם יעשו, הריח לא יהיה כמו של בשר אמיתי, כמו
שלמסטיק בטעם פירות אין ממש ריח של פירות. החתול השועלי הגיע
למסקנה שהוא לא אוהב מסטיקים באשר הם, למרות שעל ניירות קטנים
שעטפו חלק מהם היו ציורים שתמיד נורא הצחיקו אותו.

הבחורה התכופפה אליו וליטפה את ראשו. זה היה כל-כך נעים! הרבה
יותר טוב מלהתגרד על קיר, אפילו יותר נחמד מרוח חזקה!!!

אני כל-כך עצובה, חשבה הבחורה שבגן הציבורי. העצב ממלא אותי עד
שבא לי להקיא. אבל אני לא יכולה, לא באמצע גן ציבורי נחמד
שכזה. אנשים יסתכלו ויתחילו לשאול שאלות, כשגם אני בעצם לא
יודעת למה, ועל מה...

ראייתה התערפלה כשדמעות הציפו את עיניה. היא הרגישה את היצור
המוזר מתרחק מידה המושטת ללטפו, ואספה אותה אל חיקה.

אין לי כוח לכל זה, חשבה. היא רצתה ללכת הביתה, או לפחות
לאיזשהו מקום. כל מקום עם פחות אנשים. אבל לא הייתה יכולה
להביא את עצמה לכדי קימה מהמקום. הדמעות המשיכו לזלוג, וגם כמה
התייפחויות קטנות החליטו שמותר להן לצאת מגרונה....
אך לאחר זמן קצר התמלאה שקט.

היא הרימה מבטה ומצמצה אל מול אור השמש השוקעת. מבטה נתקל
במבטו התקיף של ילד קטן שישב לרגליה, היכן שהיתה עד לפני רגע
החיה המוזרה. הילד קם אל רגליו ואמר בקול שקט, "אפשר להגיד שלא
יודעים למה, ולבכות כדי להשתחרר - זה לא פותר שום בעיה."
הוא נתן לה פרח צהוב קטן שהחזיק מאחורי גבו, חייך והלך משם.

מוכת תימהון, היא לא יכלה לחייך אליו בחזרה, ובטח שלא לענות
לו.
היא קמה והלכה משם, חזרה הביתה - להמשיך בחייה, להפסיק או
לשנות אותם.
זה לא משנה.