זה קרה בחורף - כשקלטתי שמרימים אותי מהמדף של החנות. זה היה
ילד שבדק קודם טוב טוב את המחירים של כל שאר החברים שלי. ידעתי
את זה כי היה המון רעש מסביב, כולם מתרגשים כשבודקים להם את
המחיר. כלומר, חוץ מהדובים - בחורף. מה? אתם לא יודעים שדובים
ישנים בחורף?! גם אם אין להם עפעפיים - מה שאגב לא כיף כל-כך
- לישון עם עיניים פתוחות, אבל מתרגלים. הרגשתי טלטול וידעתי
שהילד מוציא אותי מהחנות ולוקח אותי אליו הביתה. ניסיתי
להתעורר, להסתכל ולהכיר את הסביבה החדשה שלי, אבל זה היה קשה
נורא.

אחרי כמה ימים הילד לקח אותי שוב ונתן אותי במתנה לחברה שלו.
אבל... אבל... היה לה כבר דובי אחר, יותר גדול ויותר חמוד.

ידעתי שהיא אוהבת אותי פחות עוד לפני שהתעוררתי, ובכל זאת זה
הכאיב לי לשמוע אותה אומרת שהיא אוהבת את שנינו. כי ידעתי שזה
לא נכון. אני קטן יותר, יש בי פחות מה לחבק, וכל פצע קטן אצלי
נראה גדול, אז לא כדאי לשחק איתי המון... לכן אני סתם מונח על
המדף ומביט בה כשהיא משחקת כל יום עם הדובי הגדול שלה שהיא
אוהבת באמת.

לבסוף הבנתי שהילדה הזאת משחקת עם הדובי הגדול שלה קצת יותר
מדי, ומה שמחזיק אותו מחובר וחמוד נקרע בשקט. קצת... ועוד
קצת...
עד שכל מה שהיה לו בפנים יצא החוצה והוא כבר לא היה חמוד יותר,
ובכלל לא נראה כמו דובי. רק ערימה של... לכלוך. אפשר להגיד
שכולנו מלאים בלכלוך מבפנים. יש כאלה שאומרים שאנחנו אפילו
נולדים ככה, גם הילדה הזאת מלאה בפנים בלכלוך. אבל אני לא חושב
ככה. אני יודע שפשוט ככה אנחנו הדובים, ואצלנו הלכלוך הוא הרבה
פחות מלוכלך מאשר מה שיש לילדה הזאת בפנים.

אבל היא רק זרקה אותו לפח, ובכתה. היא בכלל לא זכרה שיש לה עוד
דובי. אני בעצם הייתי הדובי של המדף, לא הדובי שמחבקים אותו
והולכים איתו לישון. אולי עדיף שנשארתי על המדף - מזדקן ומתמלא
אבק. נשארתי מחובר ושלם עד שהיא גדלה ונתנה אותי במתנה לילדה
קטנה אחרת. זו הייתה ילדה בלי דובי, אף פעם לא היה לה דובי
והיא גם לא ממש רצתה. היא הייתה כל-כך קטנה שאני נראיתי לה
גדול ושמן. היא כל הזמן אמרה לי - "אתה שמן! דובי שמן ומגעיל!"
ושמה אותי על מדף ליד פסל קטן של איש שמן שחייך חיוך טפשי ודי
עצבן אותי.

לא חשבתי שמתאים שיהיה לילדה כל-כך קטנה פסל כזה מעצבן, של איש
קטן שמן ומחייך. אבל לא יכולתי לכעוס עליו באמת, כי גם לי תפור
מן חיוך קטן שכזה. אז חשבתי - אולי גם האיש הקטן לא רוצה לחייך
ככה כל הזמן? פשוט ככה חשבו שהוא צריך להיות. אבל כל החיוכים
האלה לא ממש עוזרים לנו, אנחנו מרגישים אחרת מבפנים. יושבים על
המדף ומתכסים באבק, מסתכלים על העולם וחושבים לעצמנו כל מני
מחשבות טיפשיות.

לפעמים נדמה היה לי שהילדה הקטנה יכולה לשמוע את המחשבות שלי,
ובאמת - יום אחד היא קראה אליי בכעס "אוף! אתה מדבר יותר
מדי!!!" כשהיא קמה מהמיטה ומתקרבת אליי. "הפרעת לי לישון!" ואז
היא הרימה אותי מהמדף וזרקה אותי מהחלון ישר לפח האשפה. ובעודי
מסתחרר באוויר, קלטתי שהאיש הקטן והשמן מרים את הידיים שלו
למעלה, כאילו שהוא חיכה לזה כל הזמן, וממשיך לחייך את החיוך
המעצבן שלו.  

ועכשיו, בחושך הריחני של פח האשפה אני כבר יודע שעדיף להתחבק
ולהיקרע או לפחות לשבת בשקט ולחייך חיוך קטן ומעצבן מאשר
להתלונן כל הזמן. אוףף... חבל שעשו לי אף כל-כך גדול... מסריח
כאן...