הוא ישב שם בפינה האפלה של הפאב, אפוף ענן עשן. ניגשתי אליו,
כל וריד ועורק בגופי מתפוצץ מעוצמת הדם הזורם, אך בפני אותו
מבט אדיש ומסתורי שאני שומרת לסיטואציות כאלה.
הוא לא הבחין בי עדיין, מבטו נותר קפוא וממוקד בנקודה מסויימת
בבר. כשעצרתי, ארבעה סנטימטרים מפרידים בין גופי לפרצופו הוא
נבהל לרגע קט, ראו כי ברגע הראשון הוא כעס שפלשתי למרחבו
האינטימי. לא נתתי לעצמי להתבלבל, אחזתי בשרפרף הקרוב ביותר
והצמדתי אותו לשלו. התיישבתי. בפאב התנגן שיר של לאונרד כהן,
צלילי קולו העמוק והמחוספס הצליחו להאט את פעימות ליבי שאיימו
להרוס הכל. שלפתי סיגרייה מהקופסא שהיתה מונחת על השולחן. הוא
הגיש לי את הסיגריה שלו, הדלקתי את שלי. מלבורו, מיי פייבוריט,
נהדר. ישבנו שם, מעשנים ומביטים אחד בשני, לא מתיקים את המבט
ולו לרגע.
כשהסיגרייה איימה להגמר הוא פצה את פיו. "התחלתי לחשוב שלא
תגיעי", כל הברה העבירה בי צמרמורת, כבר שכחתי איזה השפעה יש
לו עלי. "התגעגעתי" אמר, אך פניו עדיין קפואות. לא יכלתי לדבר,
כל כוחותי מוקדו בלמנוע מלהסגיר את זה שעוד שנייה אני מתמוטטת
מרוב מתח. אז פשוט פעלתי.
קירבתי את שפתי לשלו בחוזקה, בשנייה הראשונה הוא לא הגיב, אבל
ברגע שהוא נזכר זה היה כאילו מעולם לא נפרדנו. במשך יותר משעה
התנשקנו בתשוקה פראית, מפצים על כל הזמן שעבר.
צלצול צורם, השתקתי אותו.
הפסקנו להתנשק, אבל ראשינו עדיין דבוקים אחד לשני, הוא ליטף את
שערי, הרשתי לגופי להתמסר לכל תנועה שלו.
שוב אותו צלצול.
קמתי, אך לא פקחתי את עיני, לא רציתי לראות מה שידעתי שאמצא
שם.
"יאללה מוניקה, צריך להגיע לספירה" צרחה לעברי שותפתי לתא.
רציתי למות.
בחוסר חשק רב ירדתי מהמיטה, שרירי תפוסים, ראשי מתפוצץ.
"תגידי ממי, מה קרה הלילה, לא הפסקת להתהפך במיטה, שוב חלמת
עליו?"
אין לי כוח לענות לה, אבל אין ברירה, קשרים  זה הכל כאן, ואני
לא יכולה להסתכן עם התנהגות אנטיפטית.
"כן"
"מוניקה כפרה שלי, תקשיבי לי טוב, את חייבת לשכוח ממנו, את סתם
מייסרת את עצמך".
היא צודקת. אני סתם מייסרת את עצמי. אני גמרתי אותו, הוא לא
יחזור, ועכשיו אני צריכה לרכז את המחשבות שלי באיך לצאת מכאן.
"אני יודעת מה את חושבת נשמה, תזהרי עם המחשבות האלה, את יודעת
שמכאן אין דרך חזרה"
טיפשה. אני אראה לה, אני אראה לכולם.
צעדנו לכיוון החצר הפנימית, עוד רגע יתחילו בספירה.
הבחנתי בפרצופים חדשים, הם לא מפסיקים להגיע.
כשנגמרה הספירה ניגשה אלי אחת מהבחורות החדשות, הבחנתי שגם לה
כמו לי יש חור קטן בצד אחד של הרקה, וחור יציאה ליד הלסת.
"שלום" אמרה לי בקול רועד "את מוניקה דיוויס?"
"למה את רוצה לדעת?". אין לי כוח להיות ידידותית, פגישות כאלה
רק מעיקות עלי.
"רק שתדעי לך שבזכותך היה לי את האומץ לעשות את מה שעשיתי, הם
צריכים להבין שהם לא יכולים להתעלל בנו ככה שנים ולא לשלם על
זה בסוף, אני רק מקווה שהילדים יסתדרו..."
לא נתתי לה לסיים, אין לי כוח להתבכיינויות, ועוד יותר לא
לגרופיז.
חזרתי לתא, התיישבתי על הרצפה, והתחלתי לזמזם את אותו שיר כבד
ונפלא של לאונרד. לא בטוחה שהגיע לי להיות לכאן, הגיע לו לבן
זונה למות.