- בואי איתי לעיר אולי, אני צריכה לקנות כמה דברים.
- אין לי כוח, יש לי גם כמה דברים לעשות.
- נו, תבואי. אמרת שאת צריכה בגדים, תחפשי גם את.
- באמת שאין לי כוח. אני מוותרת, תלכי לבד.
- מה?? לבד? מה פתאום?
- מה את כל כך מתפלאה? מה הבעיה בללכת לבד לקנות את הדברים שאת
צריכה?
- אני לא רוצה לבד, ישעמם לי. יותר כיף ללכת עם מישהו, שלא
ישעמם.
- קחי מוסיקה, mp3.
- מה מוסיקה? מה הקשר?
- אמרת ישעמם לך. מה עושים אנשים כשמשעמם להם? מוסיקה, טלפון.
קחי את אחת האפשרויות. הנה, פתרתי את הבעיה.
- לא לא, זה לא. אנשים יסתכלו.
- חשבתי שהבעיה היא שישעמם לך...
- אויש! את מעצבנת!
- מה מעצבנת? את מוכנה להסביר לי מה אכפת לך שאנשים יסתכלו? מה
הם יחשבו כבר? איזה ילדה מסכנה, הולכת לבד לקנות דברים לעצמה.
או מי הולך לקנות לעצמו דברים כשהוא לבד?? אפילו זה לא יחשבו!
וגם אם כן - שיחשבו! את מכירה אותם, את אותם אנשים? למה נראה
לך שאת מעניינת אותם?! לכי כבר!
שתקה.
-טוב אני סוגרת, אין לי כוח לשטויות שלך.
כך אמרה לי. שטויות שלי, אה?...
הלכה לעיר בעצמה בסוף.
שדדו אותה.
אח, רגשות אשם.
והיא בטח חשבה לעצמה:
איזה מזל יש לה שלא באה איתי
או: הזונה הזאת! אם היתה באה לא הייתי נשדדת
או: אחר?
אולי היו שודדים את שתינו, ואולי לא.
בכל מקרה העדיפה שאבוא איתה בין אם נשדד ובין אם לא.
טובים השניים מן האחד?
צרת רבים חצי נחמה.