קצת מוזר להגיד את זה ככה, אבל אין מלים נכונות יותר. החיים
שלו דמו ל...טוב, אין טעם להסתיר. והרי זה כתוב כבר בכותרת,
והקורא האינטליגנטי-לא-הרבה-למטה-מהממוצע כבר הבין ודאי בעצמו.
החיים שלו נראו לו תמיד כמו תעלת השקיה. דימוי קצת מוזר, אבל
למרות שהוא בחן אותו לעומק ומכל הכיוונים (וכבר כמה שנים שהוא
סוחב את הדימוי הסיזיפי הזה על גבו המיוזע ושב ובוחן אותו מדי
פעם) וידע שהוא מתאר בול את המציאות, הוא גם ידע שלעולם לא
יחלוק את זה עם אדם אחר. ברור: תעלת השקיה כמשל לחיים זו לא
ממש אנלוגיה שאתה מתגאה בה. אבל הוא לא לקח בחשבון שפעם המוח
שלו, או הנשמה - המקום ממנו באות המחשבות - יהיה שפוך על נייר,
פרוס לשכבות דקות כמו בשיעור נוירולוגיה לתלמידי רפואה, ואף
מחשבה או רעיון או אסוציאציה (או אנלוגיה) שאי פעם נרשמו בו לא
יהיו מוגנים מהסבריו של הפרופסור המכובד.
הוא זרם תמיד בצייתנות בנתיבים שאחרים חפרו לו, מגיע בכל נקודה
לעומק שהוקצה לו שרירותית על ידי מעדרים זרים; מצר את כתפיו
ונדחק בקושי בפיתולים שנבחרו עבורו או מתרווח בנחת בהמשך הזרם;
מזין בדרכו שדות אחרים שיכלו למצוא בו שימוש כלשהו בנקודות זמן
שונות.
הוא ניסה לחשוב אחורה, לימים שלפני, ימים שכינה במעמקי מוחו
הנסתרים ימי-הבחירה-החופשית, וגילה שלא היו כאלה, לפחות לא
במשך החיים שיכל לזכור. כך זה היה מאז ומעולם. ילד ממושמע שהפך
לנער ממושמע; לחייל ממושמע; לסטודנט ממושמע; לעובד ממושמע.
כשההורים הציעו לו מה ללמוד ואיזה ציונים לקבל, כשהיועצת עזרה
לו לבחור את בית הספר התיכון, כשהמורים המליצו לו על המגמות
שיתאימו לו, כשקצין המיון בבקו"מ ניסה לשכנע אותו לחשוק בשיבוץ
שכבר הוחלט עליו; כשחברים רצו לעשות משהו וחשבו שחברתו תוסיף
להם ענין, כשבחורה מסוימת חשבה (לרוב בטעות, יש להודות) שתוכל
לעשות בו שימוש כלשהו - מעולם לא מצא בתוכו עצה טובה יותר מזו
שקבל, כיוון נחשק יותר ללכת בו מזה שהותווה לו בידי אחרים.
מעולם לא נאלץ לבחור בעצמו. מעולם לא מצא עצמו עומד מול פרשת
דרכים ואומר לעצמו: בדרך זו אבחר. לכאן אלך. בידיעה, בהכרה,
אני מותר עכשיו על כל אותן אפשרויות שמציעה לי דרך אחת,
ובתמורה לכך אני קורא תיגר על הדרך האחרת: בך אלך. אל כל
האפשרויות, ההסתעפויות, הפיתולים והמכשולים שתזמני לי, אני
צועד עכשיו מתוך בחירה חפשית, אישית, מוצקה או מהוססת, מצפה או
חוששת. בזאת אני רוצה.
מעולם לא נאלץ להחליט, מעולם לא נדחק לביצוע פעולה עצמאית שיש
בה רצון, וויתור, וכוונה, ומטרה. וברמה מסוימת, כך היה לו קל
יותר.
זה לא שלא היו לו חלומות.
אפילו שניים.
הראשון היה להיות זמר רוק. הוא היה יושב בחדר לבד ורואה את
עצמו עומד על במה, אפוף בעשן מגונן ומערפל, צורח אל המיקרופון,
עושה אתו אהבה, מקפיץ את אבריו בגמלוניות חיננית לצלילי הבס או
התופים, מתמסר למוסיקה שמוליכה אותו (איך לא) בנתיב שבחרה
עבורו ('אתם רואים, באזור שאני מצביע עליו כרגע? בעייתו של
האיש הזה לא היתה כהות חושים, כפי שניתן לקבוע בברור מגנגליתו
הבזאלית המפותחת. אני משער, שמשהו בזרימת הרגשות בין אזורי
המוח השונים הוא שאפיין את הפתולוגיה המסוימת הזו').
אבל הוא תמיד חיכה שמישהו יחפור עבורו את התעלה הנכונה.
הכיוונים שנחפרו לו נראו תמיד בסדר, הנופים היו יפים מספיק
בשביל שלא ירצה לחפש אחרים - למרות שצריך לזכור שמגובה תעלת
השקיה, לא רואים הרבה אלטרנטיבות.
הוא יצא מזה, כמובן, אחרת לא היה בו שום דבר שראוי להפוך למוצג
לימודי בשיעור נוירולוגיה. אבל האם הוא היה מסוגל לעשות זאת
בעמוד וחצי אם לא היה פוגש אותה? לצאת מחושך לאור בלי עזרתה,
ועוד בפרק זמן מרוכז כל-כך? כנראה שלא, למרות שלא ניתן לבחון
את הדברים שלא באופן היפותטי. הרי זה כאילו שיום אחד בעודו
זורם בנחת, היה מגלה שמסלולו השטוח מסתיים בפתאומיות במפל אדיר
וגועש שסופו מוסתר בעננים של קצף מתפרץ. והרי מפל שנופל בעוצמה
מגובהה של תעלת השקיה שטוחה היה מביא אותו הישר לבטן האדמה,
והגאולה תמיד מושגת דרך הקרבה אל השמים ולא התרחקות מהם. לכן
יש להניח שלולא היא, כל זה לא היה קורה. אבל ראוי לציין, וטוב
מוקדם, שלזמר רוק הוא לא הפך, לפחות נכון לנקודת הזמן בה מצאה
נפשו את דרכה אל שולחנות האקדמיה.
החלום השני, היה (כמו שבודאי כבר הבין הקורא
האינטליגנטי-לא-הרבה-למטה- מהממוצע), עליה.
זה התחיל אי-שם בסוף שנות העשרה, כשגילה שהבחורות הניזונות
ממנו (חלקן אפילו טרחו לחפור מעט בשבילו), הותירו אחריהן שובל
של תחושה נעימה, מן מגע מרפרף וכמעט מודע שהזדחל בהדרגה אל
החלומות שלו. בערך שש שנים לפני שנפגשו, הוא כבר חלם עליה
במלואה, מראה וטון דיבור ומגע וחיוך וריח הגוף.
ואז הוא ראה אותה.
אדם אחר אולי לא היה מאמין למה שעיניו רואות - כיצד ייתכן
שדמות ערטילאית מעולם החלומות הופכת פתאום לסטודנטית ממשית
ביותר (לאמנות); שהתלתלים השחורים יצירי דמיונו, ניתן למשש
אותם; שהעור החלק שהמציא לעצמו, אפשר להריח אותו; שהעומק של
אותן עיניים חומות שהזה, ניתן לטבוע בו. אדם אחר היה אולי נדהם
כל-כך, שהיה נותן להזדמנות הזו לגאולה לחמוק ממנו (למרות
שברור, ונוכיח את הדבר מאוחר יותר בשיעור סטטיסטיקה, שאכן ישנה
הסתברות מסוימת וניתנת לחישוב למאורע כזה).
אבל הוא לא ניחן בגמישות מחשבה מספקת בשביל להבין את גודל
הארוע, ולכן פשוט ניגש והתישב לידה וניסה לחשוב מה יוכל להגיד
עכשיו שיגרום לה להבין שהגורל קשר ביניהם באופן שלא ניתן
להתנגד לו, שכמו שהוא הובל תמיד בידי אחרים, הוביל הוא אותה
אליו עכשיו.
הוא חשב, אבל היא זו שאמרה ראשונה.
היא רצתה לצייר אותו.
ומה בין ציור לגאולה? האם היה זה ציור מופת שפרסם את שניהם
שנים מאוחר יותר? לא, ההסבר פשוט בהרבה. אבל, מסגרת מצומצמת
מאלצת תמיד להשאיר הרבה שלא פורט. נספיק עוד רק לומר, שהיתה זו
הפעם הראשונה בחייו שמשהו בו שלא נבע מאחרים, משהו שלו בלבד,
שהוא לא הובל אליו בתעלות מלאכותיות, היה הדבר שאחרים בקשו בו.
שההתקרבות אליו לא נעשתה לצורך עיצובו באופן כלשהו, אלא מתוך
איזו תכונה פנימית שלו עצמו.
הדברים נעצרים כאן, אולם יש להניח, ולא בלי ביסוס, שהיתה זו
נקודת מפנה בחייו. שמאז, גילה את יכולת החפירה גם בתוכו.
יש לך עיניים יפות, היה המשפט המדויק שהיא אמרה לו אז, אני
חייבת לצייר אותן.