יואב ניקה את מסך המחשב בלחץ. לא הבנתי למה, אבל תפסתי מטלית
לחה, צהובה כזו, והתחלתי לשפשף גם. המחשב נראה פשוט, "האומי"
כזה. "מה קרה?" שאלתי. ויואב לא ענה. הוא היה שקוע מידי בעבודת
השיפשוף. בסוף הוא זנח את המטלית הלחה ויצא לסיגרייה הוא שם את
הסגרייה בפה ובא להדליק גפרור. ואז בכמו שנזכר שאי אפשר לעשן
פה אמר "שיט!" התיישבתי לידו למרגלות המכולה המאובקת ולראשונה
ראיתי את החוץ. הוא היה מאובק וכתמתם, מלא בסלעים מחוררים
מכתשים קטנים ואף יצור חי.
הרמתי עיינים לשמיים. מעלינו עבר בלון-צפלין של NASA לא הבנתי
למה. כששאלתי, נדמה היה שיואב מרים את גבה בצורה יואבית שכזו
שתמיד גורמת לי לחייך. "איפה נראה לך שאת? אנחנו בחלל"
"בחלל?!" בכלל לא התעקמתי על איך הגעתי לפה או למה אני פה. ישר
לטכניות. "אז רגע, איך זה יכול להיות שאנחנו נושמים ברגיל?"
"כיפת זכוכית, אבל את לא רואה אותה. גם אם תתנגשי בה לא
תרגישי- פיתוח חדש שלנו פה. זכוכית גמישה" יואב התחיל לספר לי
על הפעם הראשונה שלו בחלל כשהוא היה ילד, כחלק ממשלחת של
יהודים אמריקאיים, הוא סיפר לי איפה הוא היה ב2000 כשהוא שמע
על הפיצוץ של האלוף ההוא בחלל, נו... הישראלי הראשון בחלל.
"אמרסטרונג". כששאלתי מה השעה, הוא הרים עיניים לשמיים, השמש
עברה ליקוי יפייפה שכזה והתרגשתי לראות את כל הכוכבים הענקיים
מהבהבים לאות כבוד. "אבל מה עם השעה?" יואב תפס את עמדת המרצה
והסביר "לפי המקום שאנחנו מעליו בסבב לפי תקופות משמעותיות
למקומיים. ובסוריה מתחילים מאוחר- כי זה לפי הבטן. השעה עכשיו
9:06 בבוקר, כמו בסין הקומוניסטית, אבל האמריקאים מתעלמים
מהתקופה הזו, אז הם עדיין ישנים." עוד מבט אחד לשמיים כמו
זוכרת את התמונה המדויקת הזו בדיוק (ס'עמק על העדשה שנשבה
במזוודה בטיסה חזרה מלונדון) וחזרנו פנימה לעבודות הרס"ר. יש
מסדר מ"כ עוד שעתיים שעון באלי"ש. וצריך להספיק לחזור
למציאות.
(יום שבת - 5/2/2005 13:35-13:45 - תום סידרת שטח) |