נלקח בדמי ימיו, אשת חיל מי ימצא, היית לנו עולם ומלואו, לזכר
הוריה שנספו בשואה, אבינו אחינו ובעלי היקר, אדם משכמו ומעלה,
איך נפלו גיבורים, נפטר בשנת ו' לחייו...
ילדה קטנה עומדת בין המצבות מחזיקה על ידיה חתול קטן, ג'ינג'י
ומביטה בי בעיניים גדולות וירוקות, שערה החום פרוע על פניה.
אני ניגשת אליה, "איפה אמא?" אני שואלת
היא מושכת בכתפיה.
אני מתכופפת אליה, מלטפת את החתול
"את פה לבד?" היא מנידה בראשה, "הלכת לאיבוד?"
היא מביטה לתוך עיני, כאילו מנסה לקרוא את מחשבותי
מבט תמים, קצת מהוסס, דמעות מתחילות לזלוג על לחייה.
לפתע היא שומטת את החתול ומחבקת אותי, כאילו סקרה את נשמתי
וכוונותי ועכשיו היא בטוחה שאני לא אפגע בה.
"היי זה בסדר אל תבכי, אנחנו נמצא את אמא"
אני מלטפת את ראשה, השיער שלה כל כך רך.
"קר לך?", אני מורידה את המעיל שלי וכורכת אותו סביב כתפיה.
"בואי שבי פה לרגע", החתול שלה התחכך על רגלי, הרמתי אותו
ושמתי אותו בידיה, "הינה, תחבקי אותו ואני אלך לחפש את אמא".
אני מתחילה להתרחק לחפש מישהו, הכל ריק, מידי פעם מבטיה אחורה
אל הילדה.
אפילו מציצה אל מחוץ לבית הקברות, לחניה, אבל רק המכונית שלי
עומדת שם.
מחפשת בין המצבות, בין השורות, על הספסלים, כלום, רק אני
והילדה.
החלטתי לחזור אל הילדה ולקחת אותה איתי, המשטרה תעזור למצוא את
ההורים שלה.
משגעת אותי המחשבה שמישהו ישאיר לבד ילדה קטנה במקום כזה.
אני חוזרת אל הספסל בו השארתי אותה אבל הספסל ריק.
מחפשת מסביב, בין שורות המצבות ליד, אולי היא מתחבאת...
לפתע מן השורה הסמוכה מציץ החוצה החתול הקטן, אני מתכופפת אליו
והוא חומק אל את המצבות בשורה, משהו מונח עליה, אני מתקרבת
וכבר מזהה מה זה.
ליבי דופק במהירות כשאני נעצרת ליד מצבה קטנה במיוחד וקוראת את
הכתוב עליה:
                "רוני גוטמן
                  ביתנו ואחותינו
                   קטנה שלנו  
              מילאת את חיינו באור
           נפטרה בשנה השביעית לחייה
                   1995 - 2002 "

הרמתי את המעיל שלי והלכתי.