בכולנו יש קצת  מרועי.

יש את ההוא שחושב שיש לו משהו ממש חכם להגיד על עצמו, והוא
אומר, ואז כולם מסתכלים עליו ומנסים להבין האם הוא באמת חשב
שזה יעניין אותם (כי זה ממש לא!). אבל אצלו בדרך כלל זה לא
קורה, הוא בדרך כלל שותק או מספר דברים מעניינים, רק מידי פעם
החלק הזה שלו מתעורר. ההבדל אצלו שהוא מבין את הטעות שלו.

ויש גם את זאת שכל הזמן מדברת על אותו נושא. שגם אם זה היה
מעניין בהתחלה, אט אט זה הופך מייגע, מרגיז, אבל היא ממשיכה.
אך אצלה אפשר לבוא אליה ולהגיד לה בעדינות: "די, תפסיקי, למי
יש כוח? לא נמאס לך לפעמים?" אצל רועי לא. אין אצלו תקווה.

ואצלך? גם לך יש חלק ממה שיש לרועי. החלק הזה שחושב לעצמו: אני
אוהב את עצמי כל כך. אם כולם היו יודעים איך אני מרגיש, ומה
המחשבות שלי, ומה הידע שלי, ומה עברתי בחיי, אז הם כולם היו
מעריצים אותי, מבינים אותי, יודעים שאני הכי חכם ומיוחד בעולם.
אבל אצלך, אתה לא ממשיך עם זה הלאה. אתה חי את חייך. מיישם את
כל מה שאתה יודע ועברת בחיים שלך, על חייך, אך לא משוויץ בזה.
רועי כן.

רועי הוא הקצין החדש שלי, והוא ממש אידיוט שחושב שהוא יודע
הכל, לא מפסיק לדבר על עצמו ועל מה שעשה בחייו. אף אחד לא אוהב
אותו ויש סיכוי שיודח מתפקידו. אמן לזה.