מהרגע שעטי נחת על מחברת 14 שורות בגן טרום חובה,
ואימא הכריזה עלי שאני ילד מחונן, ידעתי שאני לא. התכוונתי
לצייר עיגול, או מרובע שמתיימר להיות אחד,
אבל הוחלט שאני מחונן.
וליום הולדתי קיבלתי עיפרון.

שחידדתי אותו במעין קופסת פח מזערית, חתכתי לעצמי פיסת עור
כמו פסטרמה דקה ומיניאטורית היא נחתה על הרצפה,
הכלב בא ליקק והעלים כל זכר לטיפות דם.

מהרגע שרגלי החלה לקפוץ בלי שליטה מטה מעלה על הפרקט בחדר
המשחקים שבנו ועיצבו למעני
ואימא החליטה שאני היפר אקטיבי,
ידעתי שאולי אני באמת כזה.
תמיד הנחתי אצל מותניה של אמי ביטחון כלשהו, ובתת המודע שהיא
צודקת בכל החלטה.

שהוצאתי את הכדור הלבן מהחפיסה בצבע פח, בגודל מזערי.
שפשפתי את האצבע, עם הצלקת משנים קודם,
הכלב בא וליקק את אצבעות רגלי.
העלים כל זכר לדמעות דכאון, תופעת לוואי מהריטלין.

מהרגע שאבא כיבה את הטלוויזיה, מכשיר טמטום. ואני קראתי לכלב
שלא ענה לי,
אימא החליטה, בעקבות החלטת הכנסת, שהריטלין לא כל כך טוב
בשבילי.
אני ידעתי שאולי היא צודקת.
אבל הטעם
שמשכך את הלעיסות הבלתי פוסקות של לאקי שחור בראשי
בידיי הדואבות
משכך צלקות
מלטף את הדמויות שמרצדות לפני
משכנע אותי לחתוך פיסות מעורי
לקלף את ידי.

פסטרמה ללאקי.
חיוכים לדמויות.
ולחיבוק?
מותניה של אימא מדי צרות.