הוא תמיד עושה את זה, הגשם. בימים כאלה כשראשך הולם בזגוגיתה
של רכבת תוך ניסיון כושל לצמצם חוסר גדול של שינה ועודף גדול
של מציאות. בימים כאלה כשמלטף את גבי ליטוף נסתר וליבי מוחש
לשווא עם רטט ענף ברוח, ימים עצובים.
חשבתי שטלפון עם כל פלאי הטכנולוגיה החדישים האלה באמת יפתור
בעיה, אולי יגשר על פער אך שוב כאשר הלשון שלי מנסה לסתת מילים
של יופי בלב שנהפך אבן, הופכת האבן ומפולת של רגשות מרסקת את
כל עצמותיי.
"אני סופר,"הצגתי את עצמי ביובש, אל מול החיוך הירוק שנועד
לעיניי בלבד. "אני נוסע ברכבת של החיים, פותח את העיניים אבל
אוהב כשהן עצומות." ליפפתי סביבה משפט של נשיפה מתגלגלת עם
אנחה. היא עוד ישבה שם מולי, הרכבת המשיכה לנסוע, היא כבר
פספסה את התחנה ולי לא הייתה כזאת מעולם.
עליתי לרכבת, לבוש כמו שלבושים בימינו, מרגיש כמו שמרגישים
בימינו, אבל עצוב מזה. מצאתי לי ולעצב מקום במרכז הרכבת ליד
החלון נגד כיוון הנסיעה. הדרך רצה ואני רואה רק את מה שעברתי,
הראש הולם בשמשה והעיניים נפקחות חלופות. אני פוקח אותן ומולי
עיניים אני עוצם והן אינן ושוב ושוב, והנה מטשטש קו ההיגיון
מתי אני עצום ומתי פקוח.
"זה משחק מוזר," אחרי שתי תחנות של מצמוצים, נזרק לעברי.
ולעיניים יש גם שפתיים קומפלט עם סט שיניים ולשון והן מדברות
אליי.
אני עוצם שוב, מנסה למקד את עצמי בדברים שנורים עליי כמו חץ
מקשת.
קודם הלב מרגיש ואז המוח מבין, "אתה מדהים אותי, מהתחנה
הראשונה אתה חולם בפנים נכתבות,"
נוצרת אצלי התנגדות מובהקת לחיבה היא מתגברת ועולה, על זה
שחדרו לי לחלום, ממש כמו שמישהו מנסה לדבר איתך כשאתה במקלחת.
רשף של מים שוטף את כולך, זרמים חמים נשזרים ומרצדים לאורך
גבך, אצבעות נשיות כמעט של ניקיון וטוהר חולפות לאורך גופך
היגע, מחיות שרירים עזובים, אתה מרגיש כה עטוף ואהוב כמו אז.
מים שמחבקים ומקבלים אותך בפשטות ובלי שאלות, עננות של אדים
מערפלות סביבך ויוצרות אותך מאושר מחדש בתוך צמר גפן אווררי
וטוב. עד שסכין המציאות מתדפקת על דלת האמבטיה וקוראת אותך
לשוב אל המציאות.
ממש כך היא קוראת את הנופים העצובים בחלון לחדור ללב הנאטם
שלי, לקול הכרוז לחלחל לתודעה.
כל ההתנגדות הזאת גורמת לכיווץ גבות מאוד לא ידידותי.
"לא רציתי להפריע, אבל יש בך דברים שמרגשים אותי." הישירה אל
פניי. "בעינך משתקפת מציאות שהייתי רוצה לחיות, ואתה לעזוב.
אתה רואה אותי כהפרעה, זבוב טורדן. אך אני הזבוב כה קטן לעומתך
ולי אתה עולם ומלואו, הרים וגבעות. וחיוך ממך משנה לי סדרי
עולם. ולכן גם כאשר תמחני בהינף יד בי אומר, אחזור ואשב על
אפך. נשימותיך ירטיטו את אדמתי והניצוץ בעינך יהיה לי שמש."
לא מצליח למצוא איש מלבדי בזווית מבטה הנפעם. סערה קטנה נשבה
לה עם כיוון הנסיעה, הנוף התערער. עדיין עצוב כמו ברזלים
חלודים מתוך אדמת חול קשה, אך מעורר תהייה כמו ילד ערבי מדלג
מאושר לצידם.
"כשאין מה להגיד אז שותקים, כשאין מה לראות אז עוצמים, כשאין
מה לצחוק אז בוכים, כשאין מה לזכור אז קוברים, וכשאין מה לאהוב
אז מתים." להלום בה משפטים, לרסק את מה שחשבה, "העצב גדול מדי
בשבילך," להפחיד להבריח לצפות את בועת הסבון במעטפת פלדה, לא
תוכל לחדור.
והיא מביטה אליי, השמש שוקעת, הרכבת נוסעת... (עוד לא סוף) |
