דלת חדרו של אנטון היתה סגורה ומזה יכולתי להסיק שהוא נמצא
בבית. חלפתי על פני הדלת ונכנסתי לחדר שלי, או יותר נכון לחדר
שהיה פעם שלי, והתיישבתי על המיטה. החדר היה מסודר למופת.
מדפי הספרים היו ריקים מספרים,  השולחן היה נקי. פתחתי את
הארון, וגם בו לא מצאתי כלום.  הרי את כל חפצי ארזתי והעברתי
לדירתם של אבא וחיה, אז  איך זה שאני עומדת פה ומתפלאת לגלות
ריקנות? הרי אני יצרתי אותה.
לכל חדר אני מכירה יש ריח מיוחד. לחדר של אבא ואמא היה ריח של
אבא ואמא, לחדר של גילי יש ריח של תינוק, לחדרו של אנטון יש
ריח קסום, לחדר שלי היה ריח שלי. ועכשיו גם הריח נעלם.
ניצבתי בחדר ריק וחסר ריח, חדר חסר אופי חדר שאין לו בעלים,
חדר מיותר.
"מתי תבואי לישון פה?" שאל אותי גילי.
חיבקתי אותו.
"אני לא יודעת" אמרתי.
קרבתי את החלון והרמתי את התריס ופתחתי אותו לרווחה למרות
שבחוץ שרר חום. נשענתי על עדן החלון והבטתי החוצה אל הגן, אל
אופניו של אנטון  שנשענו על הגדר כל-כך הרבה זכרונות היו לי
מהמקום הזה, ופתאום לא נותר מהם כלום אלא רק אהבתי לאנטון.