הרי זה ברור שאני משוגע, גם בלי החותמת של הפסיכיאטר פה, אצלנו
בשכונה. זה הרי ברור שאני משוגע. אמא שלי צודקת, גם החברים.
בכלל, כל מי שמסביבי צודק, רק אני הוא האיש שלא בסדר. לכולם יש
טענות עליי, ממני, על חיי, על דרכי, על משנתי, ומה אני בכלל?
עולם שלם לעצמי. עברה לי המחשבה - לקחת כדור ולעשות לזה סוף -
כדור אקמול, כמובן. אמנם משוגע, אז למה לא להנות מזה?!

"מה אתה רוצה ממני? אתה מוכן להסביר לי?" קול תקיף ודרמטי
הבהיר לי שמפה כבר אין לי לאן לברוח. "לא יודע", לחשתי לתוך
השפורפרת, "פשוט לא יודע". כל מה שלא מוצא חן בעיניה היא פשוט
מתייגת כבלתי נסלח, בניסוחים מפוצצים כאילו סוף העולם קרב,
אפילו לכוון את השיחה לסוף אין לי כוח. "תירי בי את הכול
עכשיו", אני אומר לעצמי, "תירי בי עד שאתמוטט, הרי את לא תרגעי
עד אשר אנופף בדגל לבן". אין פה מי יותר צודק, יש פה מלחמה של
מי יותר מתיש. גם בזה ניצחת.

זה התחיל להתפרק כבר מהתקופה הראשונה ביחד, כשקלטתי די מהר,
יחסית לאחד שקולט מאוחר, שבסך הכול אני עושה בשבילה כל מה שהיא
רוצה. זה התחיל מדברים קטנים והתפתח לדברים גדולים - נעלמה לי
כל השפיות, כל העצמי, כל האני, נשארתי שבוי בתוך עולמה
ורצונתיה, ללא התחשבות, ללא משא ומתן, ללא פשרות. תמיד בסוף
הוויכוח הקצרצר ידה הייתה על העליונה - כן, בסדר, מה שתרצי,
מאמי, מה שתרצי.

אז נותרתי בלי עצמי, בלי זהות וללא חיים. זה לא הפריע לי עד
שהפריעה לה גם הפינה הקטנה שנשארה אצלי, גם אותה היא רצתה
לכבוש. לקרב הזה כבר הייתי מוכן, היא פחות, זה התגלגל לפרידה.

נפרדנו 393,491 פעם במשך חודשיים, לפעמים אפילו היינו רבים
ומשלימים איזה שלוש פעמים ביום, לפעמים איזה שלוש פעמים באותה
סיטואציה. הרבה כוח נפשי היה לה, לי הרבה פחות. "ויתרתי על
הכול", אמרתי לה מאוחר מדי, "ויתרתי גם עלייך. קשה לי לאבד
אותך אבל קשה לי יותר ללבוש את המדים, את השריון, ולצאת בכל
פעם למסע מתיש שלא נגמר בנוק אאוט". הנפתי דגל לבן, היא סחטה
בו את דמעותיה. אם אני זוכר ממש טוב, היא אפילו לא אמרה שלום.

האפקט המיידי של הפרידה התחיל לתת סימנים מעודדים, היה יותר
אוויר במרחב הפתוח ובמרחב הסגור, היה מין שקט כזה, שהתאים לי
בספה המרווחת שלי. בכלל דברים נראו טוב יותר, הווליום של
המוסיקה, המוסיקה עצמה. האוכל, האמת, פחות - כי כמה כבר יכול
לעניין קולנרית לחם עם שוקלד - אבל שום דבר לא כיפר על ההרגשה
שיותר אין לי צורך להכניס לחיי דמות מסוימת שאחיה איתה בדו שיח
תמידי, קולני ובלתי נפסק. גם כשידי הייתה על העליונה, פרצופה
היה על מצפוני. די, נמאס לי, החלטתי להקדיש את חיי לעצמי.
אנוכי שכמותי.

בעשרים וארבע השעות הראשונות בלעדיה זה היה יותר מוזר מאשר
געגוע, עד היום אני זוכר את ריצת הספיד שלי לכל צלצול טלפון,
ומרוב אכזבה מתמשכת שזאת לא היא על הצג הצבעוני שלי, לא היה לי
ממש חשק של ממש לענות, התפתחה לי הבעת כזו על הפרצוף, של עצבות
בלתי נשלטת. "אבל טוב לי", אמרתי לעצמי, לחשתי בתוכי תוכי -
"טוב לי, טוב לי, הכי טוב לי, אז איך אני פתאום כל כך עצוב לי,
איך?".

זה לא הגיוני, הדברים שקורים לי, חוסר השליטה. מישהי חכמה פעם
אמרה לי: "האי-ודאות, זה מה שהכי הורג". היא צדקה, בזכותה בכלל
נכנסתי לכל הקשר הזה, בזכותה עשיתי עוד צעד קדימה. לא הצלחתי
לרסן את עצמי בכל מה שקשור בביני לבינה, היא כבשה אותי מהרגע
הראשון והכול רק הלך והתחזק מרגע לעוד רגע איתה. "תהיי אישתי",
לחשתי באוזנה, "תהיי אישתי".

בטלפון הראשון שהסכמתי לענות לו היה החבר הכי טוב שלי, פחות
עניינה אותו המריבה הבלתי פוסקת ביני לבינה, יותר תקף את זה
מהצד הטכני, מפה הלאה, עודד אותי בשתי שורות מעודדות והמשכנו
להסתבלט על בנות המין החזק - לא שפויות, לא רציניות, לא ברורות
ואללה יסטור אחד גדול. זה הכי מוזר בעולם לבקש מאחד להתחבר עם
שני, צריך לזה תנאים מקדימים וככל שתקדים לבנות את האסטרטגיה
שלך - כך תוכל לשחק במשחק הזוגיות הזה.

מוזר לקרוא לזוגיות "משחק". כתבתי את זה, חשבתי על זה, השארתי
את זה. אמנם הסטיאוציה המתבקשת קצת ילדותית, אבל אין מה לעשות
- במלחמה, כמו ביחסים, יש מנצחים ויש מפסידים. אמנם נתתי לעצמי
בקרב האחרון נוק אאוט טוטאלי, אבל זה לא אומר שאין מצב לקאמבק.
אני הולך לחזור, לחזור ובגדול, והפעם ידי תהיה על העליונה.
מבטיח.

מה אני מבין שאיש לא הבין לפניי? יש בי בכלל את הכוח להתעסק
בדבר הכי מורכב? במקום להעסיק את עצמי במחשבות מה יגידו, מה
יאמרו, מה יקרה אם היא תשמע, איך הפרצוף שלה יהיה כשהיא תעלעל
בכל המילים הכתובות בפנים, אולי אני אקדיש את הספר הזה לעצמי?
אולי אני אעשה אותי בשבילי?

לאחר כמה ימים של הזנחה פושעת, סדר, נקיון, תזונה, עבודה, רכב,
חברים, לימודים, משפחה והתחייבויות קודמות, החלטתי להרים טלפון
- להרים אליה, לשאול לשלומה - אולי היא גם במחשבות, אולי גם
פרחה לשדות זרים, ואולי ואולי ואולי. ככה נשארתי עם המחשבה
להרים טלפון כמה ימים ארוכים, ובדיוק ביום היחיד שהחלטתי שהכול
אני לא עושה לפני שסוף סוף אני מרים אליה טלפון, בדיוק באותו
הרגע היה צלצול. היא הייתה על הקו, "לא היית מתקשר אם אני לא
הייתי מתקשרת", שיט, הרגשתי את המכנסיים נופלים לי.

"דווקא התכוונתי", אמרתי בקול תקיף, "ממש היום". היא לא ממש
האמינה, ואני לעצמי לא כל כך האמנתי, אז השתדלתי בכל הכוח
להסיט את הנושא לאיזה כיוון אחר, הלכתי על הצד הידידותי. "אז
מה שלומך?". מהצד השני חיכתה לי מהלומה שלא ציפיתי - "אם כל כך
זה היה מעניין אותך, היית מתקשר לבדוק". שיט, גם התחתונים
נפלו. זה כבר שתיים-אפס ואין לי מושג מאיפה תחל התפנית. בבת
אחת התחיל החום המוכר לעלות וכל החוסר חשק להכניס את עצמי לכל
מה שפעם חשבתי שעוד ישתפר.

התחלתי לענות על השאלות שלה בחוסר חשק מוחלט. דווקא היה בא לי
על שיחה קלילה, אבל הרצון הזה לא היה משותף לי ולה והתפללתי
שפתאום יגמר כל הזמן שבאוויר ולא יתאפשר לנו להמשיך לשוחח.

תוך כדי שאלות יבשות ותשובות עוד יותר משמימות נכנסו למשחק
השקט, דממה ארוכה ובלתי נגמרת, ושנייה אחר שנייה של שקט מוחלט
משני צדי הקו. על צג הטלפון המונה ממשיך להתקדם, מי ישלוף מילה
ראשון? התחלתי לשרבט על דף שנקלע לסיטואציה כל מיני קווים לא
ברורים ולצבוע מבלי לצאת מהקווים. הייתי כל כך מרוכז עד ששמעתי
אותה אומרת "ביי". לא הגבתי, היא קראה לי בשמי, לבדוק אם אני
שם. "מה?" מלמלתי. "אני סוגרת", היא אומרת בטון שאני כבר מזהה
בו שהשיחה רק התחילה. "טוב", הגבתי ביובש. "אז ביי", היא
ממשיכה. "ביי", אני אומר, ושוב השתיקה. הכנסתי את עצמי לעמדה
המוכרת ולקחתי דף חדש לשרבט בו ולצבוע בתוך הקווים. "ניר, אני
מתגעגעת אליך". היא שלפה את זה כקלף אחרון לבדוק את מצב התגובה
שלי. 'תלכי לאלף עזאזל', רציתי לומר לה בצורה הכי מעליבה
ופוגעת בעולם, 'לאלף עזאזל, נמאס לי מכל כולך'. בשניות המעטות
שמשכתי ניסיתי לתרגם את זה למשהו קצת יותר מעודן, ויצא לי "גם
אני מתגעגע אלייך, מאמי", חזרנו.

המחשבות שלי התחילו להתרוצץ - האם זאת האהבה? האם זה הפחד
להיות לבד? האם זה הרצון להיות עם מישהי? האם לכל אחת הייתי
ככה? למה אני לא שולט בעצמי? למה אין לי את היכולת לתרגם את
המחשבות שלי למשפט ברור שיוצא מפי? זה אני או שמישהו שולט
עליי? אני בכישוף? מה קורה לי?

יש לי תיאוריה, מאותן תאוריות שמקבלות את התימחור של "שקל
וחצי". גלגלתי אותה בין כמה מכרים ורובם הסכימו - אהבה זה משהו
שמרגישים אחרי שלוש-ארבע שנים. אי אפשר לדעת על אהבה מסיפורים,
סרטים וכל הג'אנק פוד, LOVE שאנחנו מקבלים מהמדיה, מה זאת בכלל
'אהבה במבט ראשון'? אהבה בקליק של עכבר. יש יצרים מעורבים
בסקרנות, עם דחף רגשי, שמלווים בדחף מיני, ואנחנו איחדנו אותם
במילה "אהבה", אבל תכל'ס זה הכול בלנדר טחון של מתכון שהכנו
לעצמנו - אין פה אהבה אינסטנט, בעולם.

רשמתי לעצמי, לשאול אישה בת תשעים מה זאת אהבה. שהגבר שלו
הקדישה את חייה הקדיש גם הוא את חייו לה, שהיא סעדה אותו עד
למשכבו. שנפרדה ממנו, שנשארה איתו, שתמיד חשבה ושתמיד תחשוב
עליו. שהיא מכירה את כל איבריו הנפשיים והפנימיים, שהפכה להיות
צלע ממנו. אנשים שלמדו להשלים אחד את השני בשותפות ולא בכפייה,
שלמדו לא להיעלב לחינם ועל סתם, שלא מחפשים איפה לא בסדר, אלא
נשארו לטפח את הקיים. אולי זאת האהבה, צריך להיות בן תשעים כדי
לדעת זאת.

בכל ההרהורים האלו תפסתי את עצמי, שזה שוב הולך להיות מחזור של
מאה-אפס וגביע האליפות נשאר אצלה, במשחק כמו במלחמה, כמו
בחיים, כמו בין גבר לאישה - הכול פתוח, אין חוקים, רק להיזהר
לא לדרוך על הקווים. ואם כבר דרכתי, לדעת לחזור למגרש כמו
גדול. "אני טוב בדיבורים", עודדתי את עצמי, "אפילו טוב מאוד
בדיבורים". נתתי לעצמי תשע מתוך עשר והחלטתי שמפה אני רק עולה
למעלה, נגד כל הציפיות הולך להיות פה מהפך. אם היא קובעת את
הכללים, אין שום סיבה שאני אשחק עם כפפות.

"מאמי", אמרתי לה בקול מלא ביטחון, "מאמי, את שומעת? אני,
אני... אני... אוהב אותך". שוב פעם החלק הזה דפוק אצלי, מה
הבעיה לחשוב משהו וגם לומר אותו בקול? למה יוצאים לי דברים
הפוכים?

אחרי שלושה ימים של קשר לא בקשר, עם ריח של לא בסדר, נפרדנו
שוב. הפעם בגללה, או יותר נכון - בגללי. היא מאשימה אותי שאני
לא קורא מחשבות, שאני כנראה לא מכיר אותה מספיק או משהו כזה.
משום מה יש לי הרגשה שלנשים יש תמיד את אותם משפטים או
מונולוגים, אולי רק חיצונית הן שונות אבל בפנים הכול אותה
מערכת הפעלה: בכי - דמעות - פרצוף - הטלת אשמה - אי לקיחת
אחריות - וחוזר חלילה. הניסוח המדויק שלה היה ככה: "אתה לא
יודע על מה אני כועסת? תחשוב, תחשוב טוב! כנראה שאתה לא מכיר
אותי מספיק טוב, וזה חבל מאוד".

הרמתי ידיים, אני רוצה חברה אמריקאית.
כן, חברה אמריקאית זאת החברה האידיאלית בשבילי, כמו שאלון
אמריקאי. נניח שאני רוצה לעשות פעולה מסוימת, היא מציבה לי
ארבע אופציות ואני צריך לבחור - שתיים מבלבלות ושתיים כלל לא
נכונות. סיכון של חמישים אחוז שזה קצת יותר ממה שיש לי בהשוואה
לקשר הנוכחי. בכלל, חברה אמריקאית עם שאלון זה האידיאל המושלם
עבורי, צריך רק לברר שזה בא עם ג'אנק פוד אמריקאי, עם הבלונד,
עם הכסף ועם הזוהר שיש שם, במדינה המרוחקת הזו. אם רק הייתי
יודע אנגלית הייתי גולש עם המחשב שלי לאיזה סיפור אהבה מטורף.
בינתיים, עד שלא יפתחו איזה אתר גלובאלי שקורא מחשבות, אשאר עם
הבובה הירוקה של מיקרוסופט והמבחר המקומי.

אחרי שלושה ימים קיבלתי S-M-S שהיא רוצה את הדברים שלה. נסעתי
להביא לה ברגשות מעורבים, היא חיכתה לי מתחת לביתה עם קרטון
קטן. החלפנו דברים בשתיקה ודוממתי מנוע, היא זיהתה את ההזדמנות
להחליף איתי כמה מילים: "אז ככה אתה רוצה שזה יסתיים?". "אני
לא יודע", עניתי את התשובה שלי לכל שאלה שלה, "אני פשוט לא
יודע. נמאס לי לריב, נמאס לי כל הזמן לנחש מה את אוהבת מה את
לא אוהבת, איפה אני בסדר, איפה אני מגזים, איפה הגבול, איפה
אסור, איפה מותר". הטון שלי היה די קשה, קצת ציני עם נטייה
לזלזול קל, היא רק דרכה כדור אחרון וירתה: "כנראה שאתה לא אוהב
אותי מספיק".

הדלת נטרקה ובתוך הקרטון שלי ראיתי שהיא שכחה להכניס את הדיסק
שאני הכי אוהב, השאירה פתח קטן - מה שבטוח, שהיא עדיין לא עשתה
עליי איקס. אני לא האיש שיענוד לה טבעת מתחת לחופה. לא שאני
מתנגד לטקס הזה, פשוט סימנים ברורים מראים שהמרחק בין שנינו
כנראה בלתי ניתן לגישור. יכול להיות שאנחנו מבזבזים את הזמן
שלה ושלי, כמו שתי קבוצות הכי טובות בעולם, אחת כדורסל והשנייה
כדורגל - זה לא משנה באיזה מגרש נשחק ולא כמה השופט צודק או
טועה, פשוט לאחת הקבוצות יש יתרון מובנה.

שעה אחרי שנותרתי ברכב לבד - מקווה, מסיבה לא ברורה, שהיא אולי
תחזור - מצאתי את עצמי מחנה ליד הבית את הרכב המסריח שלי,
ונכנס למזנון שתמיד היה לי ליד הבית אבל מעולם לא נכנסתי.
הרגשתי דחף של קניבל, לאכול בשר, לנגוס בבשר כאילו היה פרוסת
עוגה מגרה, להרגיש את כל ה-B12 נספג לי בכל הגוף ומחדש לי את
כל המערכות. כשהייתי בפנים כבר לא היה לי נעים לצאת, הזמנתי את
המנה הקטנה שלהם ואכלתי אפילו חצי. אף פעם לא הבנתי את אלו
שמשאירים בצלחת, אני רגיל לטרוף הכול עד הפירור האחרון, עד
שהצלחת בוהקת ומתחננת לסיבוב נוסף, אבל הפעם הייתי גיבור,
כבשתי את ייצרי. האמת? הוא נדחק ונעלם ברגע שנכנסתי לאותה
המסעדה, העובד שם קלט אותי הרבה פעמים בפנים בגלל שאני גר ממש
ליד, והחלפנו שלום עם הראש, כאילו אנחנו מכירים.

זה מוזר, כי מעולם לא החלפנו שלום, גם כשהיינו עוברים אחד ליד
השני. לא יצא לנו לדבר אף פעם, רק להכיר בפנים. גם יש הרבה
אנשים במכולת שאני נתקל בהם, וגם בחברה שבה אני עובד, כאילו
פרצוף מוכר, דמות כלשהי שאתה רואה אותה מפעם לפעם אבל מעולם לא
הרגשת צורך להוריד טיפה את הראש במחווה נימוסית. יתרה מכך, אין
פה בכלל מאבק אגו, אין אינטרס, ואולי דווקא בגלל שאין אני לא
אומר שלום?! לעומת זאת, מתי אני כן אומר להם שלום? אם פתאום
אני אתקל בשכן מהמכולת באיזה יריד ספרים? כששני אנשים שיש
בניהם היכרות ויזואלית בלבד בסביבה קבועה נפגשים בסביבה שונה,
אז מכאן מתפתח השלום הנימוסי? זה כזה אדיוטי, אבל בינתיים זה
לא מה שמפריע לי לנשום.

כבר שכבתי במיטה עם עיניים עצומות, והתחילו לנדוד אליי כל
המחשבות שלא הספקתי להקדיש להן מחשבה במשך היום. חשבתי על מה
יהיה איתי, מה קורה עם המשפחה שלי, איפה אני עוד שנתיים, היכן
מחכה לי המיליון. בכלל, נראה לי שאני מחכה למיליון יותר ממה
שהוא מחכה לי, יש לי הרגשה מעולה שמחר על הבוקר אני מוצא
מיליון דולר ברחוב, ללא שם, ללא כתובת וללא אדם שמחפש, בלי
ייסורי מצפון כלל, כמו איזה חוב ציבורי של כל מיני אנשים שרצו
את הכסף המועט שיש לי במשך שנים, ואז יוצא איזה יגאל שילון אחד
ואומר "כל הכסף הזה שתמיד היית צריך לשלם ולא ממש הבנת למה, זה
הכול סדרת ריאלטי, הנה מחזירים לך הכול". נרדמתי, קמתי, רצתי
לרכב, לא נתקלתי בשקל.

על הבוקר הרכב מתחיל לשחק איתי, הוא אומר לי שקר לו מדי והוא
מסרב לנגן כמו שאני רוצה, הוא עייף וחסר כוח. אני, לעומת זאת,
מעודד אותי בתנועות סטפס עדינות, ובדו קרב של האגו הזה ביני
לבינו, לעת עתה אני מנצח, לפחות עד מחר. הוא דואג להזכיר לי
שאם לא אדאג לו ואפנק אותו הוא לא ישחק כלל. "גם יומו יגיע",
אני אומר לעצמי, ויוצא להפליג על כבישי ארצנו. ילדים עם ילקוט
הולכים לבית ספר, וכל כך בא לי שיחזירו לפחות שנת לימודים אחת,
אפילו לשבוע, רק לחזור לספסל הלימודים, בלי כל הדאגות של אדם
מבוגר. אולי אני אתקשר לרדיו, אציע הצעת חוק כזו... אחרי רבע
שעה מפוקקת קלות הגעתי לעבודה.

המייל שלי היה גדוש במיילים שטרם טופלו. עשיתי דליט אחד ארוך
ואמרתי שאם בכל בוקר הבוקר בא, אין שום סיבה שהמיילים האלו לא
יעשו את דרכם חזרה. נדמה לי שזו פעם ראשונה שצדקתי - אחרי פחות
מארבעים ושתיים דקות יותר מתשעים אחוז מהמיילים שנעלמו חזרו עם
הדגשה כל כך תקיפה, שהפעם כבר לא אוכל להתחמק.

עשיתי עבודות קלות ובעיקר מרחתי את הזמן, בשתיים-עשרה הלכתי עם
ירון לאכול. ירון בכלל גבר גבר, תמיד נדמה לי שהוא כזה בחור
ארץ ישראלי, שאם הוא היה חי פה בתקופת המנדט בטח הייתי לומד
עליו בבית ספר, מהאנשים שהקימו את המדינה וכו'. במרחק השולחני
בין שנינו, תמיד במרחק הזמן, אתרברב לומר שאכלתי איתו שניצל.
אולי גם יזמינו אותי לרדיו כחבר קרוב שלו וקולגה ותיק. עם כל
ביס בשניצל אני מרגיש שירון מקסימום בשיאו, כשהוא הכי מתאמץ
מקסימום הוא יכול לקבל קרדיט על אכילת קרמבו. קיבלתי סלידה
מכולם, מין בחילה לא מובנת. עכשיו אני עולה על המטוס בכרטיס
פתוח ונוסע לעולם, העולם מחכה לי.
אני בא.