אתה יודע, לפעמים אני מרגישה הרגשה כזאת.
כמו הרגשה שמזכירה לי שאני צריכה חיבוק שלך.
או הרגשה שמזכירה לי שאני צריכה שתנשק אותי, שתנשך אותי נשיכות
קטנות, שתחבק אותי ושתגיד לי שהכל יהיה בסדר...
אני חושבת שאיפשהו ההרגשה הזו ממלאה כאב. אבל כאב עצום.
למה אני לא מוכנה להודות בזה? בעצם העובדה שאני עדיין אוהבת
אותך?
אולי מפאת העובדה שיש לך מישהי חדשה? כשהפתעת אותי היום בבית
הספר הייתי בשוק. היית במדים שלך, מצוחצח ונקי. ואני? טוב,
זוועת אלוהים.
כמעט שנפלתי על הרצפה. ארבעה חודשים. ארבעה חודשים עברו מאז
הנשיקה האחרונה, מאז החיבוק האחרון, מהפרידה. וזה כואב כל פעם
לחשוב על זה.
כשירדתי במדרגות התרגשתי, התעלמתי ואז קלטת אותי. והבאת לי כזה
חיבוק גדול, אני חושבת שחנקתי אותך. כל כך שמחתי. באמת
שהתאפקתי לא לבכות לך בפנים. היית מדהים. הפנטזיה שלי. החלום
שלי.
החלום שלי זה יום אחד להיות איתך, להרגיש אותך איתי, בתוכי...
בכל אופן אפשרי. פיזי ומנטלי.
תראה איך כל מה שאתה עושה לי מתמצה בסתם עוד הרגשה...
הרגשה שמראה לי בבטחה שאני עוד אוהבת אותך.
כל פעם שאני חושבת על הכאב אני נזכרת בדברים הטובים. אני לא
יודעת למה. אני כבר לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשמזכירים לי
את שמך.
אני רק יודעת שאני רוצה להיות איתך, אני מתגעגעת אליך, בכל
מובן.
רק לראות את החיוך שלך עושה לי טוב.
וזה סתם נגמר בעוד כאב שעובר אחרי שעה.