ביום לא בניתי.
אבל בשחור-לילה
בערו בי ריחות האדמה
והנחתי אבן על אבן.
כחלוף שעה התנוסס לו ארמון
כעטרה לצוק טרשים.
מן התקרה נשתלשלו נברשות אש
ואורן כבוהק שמשות שלפני הבראשית.
וצהלת המקננים על צוקי-טרשים
מילאה את היכלות-הארמון.

לפנות שחר צללו צוהלים בגביעי בדולח
ובחושך הנוטש יצאתי לחצרי ליטוע את גני.
נשבו רוחות פרצים
ופרצו אל תוך ארמוני.
נטלוהו ואת שהיה בתוכו
... ואת כל מי שהיה בתוכו.
אף ארמונות יש והם נרצחים.
ובלילה ההוא לא היה לי מלך בארץ.

חגה נשמת הארמון בזוך שביל החלב.
חגה עד שנחקקה וראיתיה
כגץ קטון מתנוצץ בין צברי כוכבים.
אור שחר הנץ למרחוק כשנותרתי על צוק טרשים
בצוק העיתים לבדי...
עם את, מעדר, מכוש
וריח שתילי פרחים ואילנות שטרם ניטעו.