יום אחר יום אני מתפתל בהגיגים.
מדוע להמתין? אבל ממשיך לצפות.
משונה, אך איני יודע מיהו,
גבר חזק-כתפיים או אולי נערה פיוטית,
איני יודע כיצד ייראה ומה יביא.

בחורף אני אוסף סביונים משדה-בור
תולש לכל פרח את עלי הכותרת
עלה-עלה, אחד אחרי השני, לפי הסדר.
"יבוא?" אני שואל את העלה הראשון
"לא יבוא?" את השני,
והאחרון תמיד מחייך ומשיב לי "יבוא!"

באביב אני מתרפק על שיחי הוורדים
שזה עתה הנצו פרחיהם.
והקוצים, בקול דוקרני מבשרים כי יגיע.
בקיץ אני משתרע על חלקת דשא,
תולש עשבים ועוד עשבים.
האדמה נחשפת ומהמורותיה מתלוננות
"הוא בדרך. כבר טולטלנו מהלמות צעדיו!"

בסתיו, מעת לעת הימים מתכווצים
השמיים מכוסים עננים אפורים
אין עם מי להיוועד. ושעה אחרי כל שחר
לבי מדמיין כי לאחר השקיעה הוא יגיע.

הסתיו מעיק ואז אני זקוק לו מאוד.
מטרם שקיעה בשער העיר אני מצפה לבואו
מחדיר מבט אל תוך עיניהם של העוברים
שמא אחד מהם הוא המישהו שלנדבתו אני מייחל.
יש שכלל אינם שמים לב ויש המשיבים לי חיוך.
מישהו גוער בטינה "מה אתה מסתכל בי כל כך?"
ואחר מתלוצץ ברוך "מחפש משהו? זקוק לעזרה?"
וכבר תמהתי שמא זה הוא המישהו שלי.
אך הוא כלל לא דבק בי, נעלם בהמונים.