ביום שבו מתה דודה לאה
אימא שלחה לי מברק  
"בוא הביתה! כלתה אחותה הצעירה
של סבתך. מחר בבוקר הלוויה."

ככלות היום, בדרכי הביתה
אני עוצר בעיר ללא הפסקה, בתל-אביב.
כל הלילה הייתי homeless בשדרות רוטשילד.
תוהה מספסל לספסל, תועה משיח לשיח
ובארגז-חול כפעוטות-גן התחפרתי,
נמלט מן הכיליון.
קינתה של אימא הידהדה בשדרה
"שוסף המסך שחצץ ביני לבין כיליוני.
מתה האחרונה לדור אימי ואבי..."

בתים מתכלים הגיחו משדרות רוטשילד של "באוהאוס".
בחזיתותיהם הוצבו שלטים שבישרו
"במקום זה ייבנה בניין מודרני...
דירות מפוארות... משרדי פאר... מגדלים ומעליות..."
ובין שילטי הפאר, אורות ניאון לפתו
פלאקאט של פנים דהויות ועיניים שחרגו מחוריהן.
הסרט "פנים שונות לדודה לאה" מכריז הפלאקאט
שעל גג בניין קולנוע "שדרות" הישן.

בין צלליות רועדות של ציפורי לילה,
מרשרשים תכריכים לבנים של דודה לאה.
היא מכסה בעלי תאנה גופות מתעלסים על ספסלים,
גוערת בנערים המציעים חוויות אסורות בשדרות רוטשילד,
מטיפה מוסר למזוכיסטים המסתתרים בחשכת אילנות.
אנוכי משרך דרכי בין דודה לדודה,
נמלט מאחת ונכלא בזרועות השנייה.

באשמורת בוקר התעוררו אוטובוסים והסיעוני הביתה.
אימא בוכייה ליד דלת הבית "אדומות עיניך בן.
לא ישנת כל הלילה... וכבר הגיעה שעת הלוויה!"
מטבעות מקשקשות בקופת פח וכרוז קורא "צדקה תציל..."
בין ערימות קברים זועק מישהו "החזק באלונקה בחור!
תן כבוד אחרון לאחות הצעירה של סבתך!"
ואנוכי, שלא ישנתי כל הלילה, רפה, ולרגע משתופף בכריעה.
וכמעט נישמטה גווייתה של הדודה מן האלונקה.
בן הדודה זקנו  מגודל, עב שחור כיסה פניו,
תופס בגווייה ולוחש "עימנו, לסבתא שלך כבר
לא נותרו אחיות צעירות. כולן עימה בגן עדן".

בלילה שאחרי, שוב כמהתי לשדרות רוטשילד.
דודה לאה נמוגה. נתכלתה לתוך שיכחה, רבודה בקיברה.
גם הסרט שבקולנוע שדרות מתקרא בשם אחר.
בין בתי ענק חדשים אני סובב ושועה למילמוליה של אימא
"היה ציפור-לילה נערי! אנוכי כמסך, פרושה בינך לבין כיליונך,
כל עוד אני קיימת".
וציפורי השדרה לא הניחו לי לישון כל אותו לילה.