אני מסתובב בקניון המרוחק שמונים קילומטר מביתי ומאה ארבעים
קילומטר מאהובתי. מסתובב עם רשימת קניות, פחות רשימת קניות
ויותר רשימת מתנות שירכיבו את מתנת יום ההולדת. וליום ההולדת
עוד חודשיים ואני קונה בידעה שלא אראה אותה רק אמסור חבילה
שתגיע.
לכל פריט שעתיד אני לקנות משמעות, אני מסתובב עם תיק שיכיל את
כל המתנות, הרגשות והרצונות בטרם יוכנסו לאחיזה אחת שתגלם את
מחשבותיי רצונותיי ואהבתי. אבל היא לעולם לא תדע ולעולם לא
תבין כביום ההולדת היה גם צד עצוב עבורי ואולי גם עבורה.
במרכז הקניון שדרת דוכנים ואני מגש לדוכן התכשיטים לבחור את זה
שכבר ראיתי, תליון לב שאבן מנצנצת בקצהו ואני מצביע ובוחן
אותו. זאת הקנייה הראשונה אך לבטח שאיננה האחרונה.
אני מביט בחנויות השונות אך יודע את אלו שאני מחפש כיודע את
המתנה ומכיר את המקום והדמויות, אבל המחשבות מסרבות לעזוב אותי
לתת לי מנוחה. המחשבות עליה ועל שהיה ועל שהיה והן רודפות אותי
ואיני יכול לעזוב את זה.
ונכנס לחנות שריחות וצבעים ממלאים אותה, ואני מחפש את הדבר
המתאים שיסמל את הדבר הנכון. אני מביט במדפי הזכוכית הממלאים
את החנות, בוחר את הנר בכד הזכוכית אשר נעטפים עבורי ומוכנסים
לתיק.
וניגש לחנות בפינת הקניון במקום שאין ספור פעמים בקרתי בו
מטעמים שונים והפעם נכנס מסיבה שונה לחלוטין. מביט ויודע את
שמבקש, מצביע ומבקש. ואני מביט במצפן מחייך קלות ומכניס לתיק.
יודע שנמצא במחציתו של המסע ונותרו פרטים חשובים.
ממשיך לשוטט בקניון, מחפש אחר אותה חנות שבקלות ניתן למוצאה
אך בעיניי בכל פעם היא נעלמת ומופיעה במקום אחר. ונכנס למיכל
נגרים ומביט סביב ומוצא אותם תלויים על הקיר. המוכרת מורידה לי
המלאכים ושואלת למתנה ומשיב בחיוב, ואיני יודע כיצד מתוך הסך
דעת סיפרתי לה את כל הסיפור בפשטות שאהבתי, אז אמרה שמוכנה
להחליף את ידידתי. והנחתי בזהירות את שני המלאכים בתיק ונפרדתי
ממנה וידעתי שנותר עוד דבר אחד לקנות.
ידעתי שכאשר יקנה הדבר האחרון ייסגר הגולל ולכן התיישבתי
לשתות דבר מה חם. הוצאתי מתיקי כרטיס ברכה או חתיכת נייר איני
זוכר בעצם אך נראה שהייה זה חתיכת נייר. נייר שפירט תכולה
ופירט משמעות לזאת שתפתח את המתנה.
התליון שתמשיכי להעניק ולהיות אם כל הלב.
הנר שתזכרי שתמיד ישנו אור במקום כל שהוא שמחכה לך
מצפן שתדעי למצוא את הדרך.
המלאכים שתדעי שיש מי ששומר עליך
ותיבה שהכול מגיע תמיד עטוף.
וקיפלתי אותו והכנסתי את הדף הנייר לכיס חולצתי והמשכתי לשתות
ולהרהר על המעשים בעבר ומעשי בהווה. ידעתי שיש בהם בין המוזרות
והתמימות אך באותם רגעים אהבתי אותה גם אם מעולם לא יכולתי
לומר לה את זה.
וניגשתי לחנות האחרונה לחפש תיבה ומצאתי תיבה חומה והבטתי בה
רגעים ארוכים כמצפה למשהו, למשהו שמעולם לא הגיע. והנחתי את
התיק והחלתי פורק את פרטי המתנה שככל שנפרקה נראתה נכונה
ומתאימה. והמוכרת מכניסה את הפריטים לתיבה וסוגרת אותה ומתחילה
לעטוף ומתוך רגש שמשהוא חסר, אני עוצר אותה ופותח את התיבה
ומשלים את דף הפריטים.
אני שב לביתי ברגשות מעורבים בעיקר בידיעה שלא אראה את פנייה
כאשר יגיע יום הולדתה, ולא אראה את פנייה כאשר תפתח את התיבה,
ולעולם לא אדע את דעתה כלא היה לראות ולא אהיה לשמוע. ישנם
דברים שרודפים אותי וזהו אחד מהם ואיני יכול להשתחרר ממנו
ומגיע לחדרי ותומן את התיבה בתחתית הארון.
יום הולדתה מגיע ואני רחוק מהבית, יודע שישנם דברים שחייבים
להיעשות. אני נפגש בבית קפה בקרבת בית המלון בו אני מתאכסן
ומדברים על חלומות, חלומות שמבקשים חלומות נכונים. ונפרדים ורץ
לבית המלון כהזמן דוחק וניגש לכספת ומוציא את המתנה.
אני לוקח מונית לבית סבתא דמות שמעולם לא הכרתי, אבל ידעתי
שבאמצעותה אוכל לתת את המתנה. והיא פוגשת אותי בכניסה לביתה
ואנחנו נכנסים ומתיישבים. אני נותן את המתנה והיא מנסה להשיג
אותה ואינה מצליחה. ומדברים עליה על העבר על ההווה ועל העתיד
וככל שאני מדבר ומקשיב מבין. דברים רבים איני שולט ואיני יודע
אבל יודע שרוצה להיות.
מאוחר בערב אני יושב במסעדת יוקרה לבדי כלא הצלחתי להביא את
זאת שאני אוהב. ואני ממתין והטלפון מצלצל, אני מביט במסך רואה
שזאת היא. ואני עונה ושומע את קולה ומרגיש את חיוכה, ומספרת
שסבתא מאוהבת בי. ואנחנו מדברים מספר רגעים בטרם אמרתי שאני
עוזב את הכול לחפש את עצמי. והשיחה מסתיימת ואני שב לבדידותי,
ויודע שלא הכל אני עוזב, אלא אותה, כי איני יכול עם הסבל ובלי
היכולת לומר לה עד כמה אני אוהב אותה. |