אני פוסע באותם השבילים בהם פסעתי תמיד ודבר לא השתנה, פרט
לשנים שנקפו ואבדו בטרם יכולנו להביט בהם ולהבין אותם.
והשבילים שוממים אין איש פוסע בהם בשעת לילה מאוחרת, ואני נושא
את אותו מבט שתמיד נשאתי להביט בכוכבים. אלו שהיו לפני והיו
אחרי ולא יזכרו את מהלכי, אך אני תמיד אזכור את מהלכם. אני
מביט בהם בידיעה שעתיד אני לעזור למסע, שלא בוחרתי בו ובמובנים
מסוימים הוא בחר בי. לנסות לראות אם חלומות ישנים מובילים
לפחדים מוכרים שתמיד ראיתי וברחתי. האם אני מסוגל להיות מי
שתמיד בקשתי להיות אך פחדתי להיות, כי פחדתי לקום ולראות.
ואולי מעולם לא היו השבילים שוממים ואולי מעולם לא הביטו בי
הכוכבים. מעולם לא הבטתי לראות אם אני הוא השומם ההולך בשביל
הסואן ואינו מבחין באלו שלצידי. והמסע קרוב, רוחות מנשבות
ומערימות את העלים למרגלותיי, אני מביט בהם ויודע נקבע הזמן.
אני אוסף עלה ומביט בו, לומד אותו כאילו הינו הדבר החשוב לי
בחיים ופוסע במסע.
קירות קרים מלווים את מסעי, רחובות ריקים מאדם. שעתה שמתחיל
מסע שנבחר עבורי, כדי להוכיח לעצמי שיכולתי להיות מי שאני ולא
מה שאני. להוכיח שהפחד המלווה אותי מעולם לא היה מכישלון אלה
מרצון. שתמיד יכולתי להיות ומעולם לא בקשתי. רחובות שקטים ואין
איש, ורוח מנשבת אוסף העלים שנשרו זה מכבר. מובילה את החשכה
לסמטה אפלה ואותי לרחובות מוארים בהם אפגוש את הצללים מהם
ברחתי. והם באים עלי כמעולם לא עזבו אותי, כאולי לא עזבתי אותם
ורק השארתי אותם מאחור. מבלי להבין שאלו צללי פחדי, המרכיבים
אותי, המעניקים לי את השבילים שבהם אני פוסע לי עכשיו. |