הערבים נערמים אחד על גבי השני,
כמו הספרים שסימנתי לי לקוראם,
יצירות מופת המונחות על השידה בחדרי,
הבטחות שלא קוימו.

בן בואנדיה אמיתי,
אוהב מבלי לתנות אהבים,
מתנה אהבים מבלי לאהוב -
אותה התנוחה, צעצועים חדשים,
בצד השני של הרחוב,

בצד השני של המיטה.

אירופה נשארת אירופה,
תקועה באותו המיקום במפה,
בין החזה שלי לשידה השחורה,
בין הכתפיים לקיר הצונן להחריד,
שותקת,

שותק.

כולם חושבים על אותו הדבר,
כולם היו רוצים להיות בכל מקום
חוץ מאשר במיטה הארורה הזו,
היכן שתהיות מחליקות עמוק
במורד הגרון ונבלעות בדממה,

איש אינו אומר דבר.