עוד לפני שעלה ריחה באפי, ידעתי שמר הוא. ריחה זה, שהיה מתוק,
שמשך אליה את חרקי האדם, שהחמיץ מפאת חטאיה והתמרר כשחלתה.
כאב הדקירות בקרבי הלך וגבר ככל שקטן המרחק שביני לבינה, רגלי
הימנית רועדת, מאותתת לי, סכנה, כמו מסרבת להוביל אותי אל
המקום אליו חפצה דעתי להגיע. הדקירות מטפסות על קיר בטני,
תוקפות את הסרעפת, מקשות על הנשימה. נעים לי הכאב. הייתי נים
לפני רגע והנה, עכשיו, כל בשרי ער, מחשבתי דרוכה לקראתה ואינה
מצליחה לקבוע, הצייד אנוכי או שמא טרף.
אני מרחק פסיעה אחת ממנה ובור עמוק פעור.
נושם את הריח המר, שואף מלוא הריאה את משכך הכאבים הנידף בריח
זיעתה, הסכינים שבבטני מתקהות ורגליי מתקרקעות ונרגעות.
היא, בוהה בי, עיניים שחורות, תהומיות, נעוצות בצווארי, קילשון
ואין שם כלום, אף לא ניצוץ של הכרה, לא שמחה, הרבה עצב, יתמות.
אישוניה לא זזים, היא אינה ממצמצת, רק עומדת כך, כלואה
בעולמה.
אני איני מסוגל לרחם עליה, גם עכשיו, איני מסוגל להאמין שהיא
נמצאת במצבה, שאין מלכודת, הרי אמנית תעתועים עומדת מולי, לא
אחת האדם, לא אנוש. הפחד ממנה עוד קיים וטרי, עוד אין אפילו
גלד, הדימום פסק אך לא מכבר.
שבריריותה המדומה אינה מפילה את דעתי בפח הבור הפעור אך בשרי,
טיפש כבן עשרה, מתפתה בקלות לגוון המתריס של ריח חולשתה. משתמש
בתסמיני הפחד לצרכיו, בדופק המהיר, בחומרים המאיצים בעורקיי
המורחבים.
התכונה שבגופי עוברת דרך בלוטות שאת שמן איני יכול לבטא, אל
בין רגלי, הדם שהתרוצץ ברגלי הרועדת ובסרעפתי הדקורה, מצא את
דרכו אל היעד הבא, התמונות חולפות מהר, אני והיא, גופה דק,
מתוח, ירכיה, פטמות כהות, וריד כחול-ירוק בצווארה הנמתח אל
תקרת החדר, אל כיפת השמיים, אל כר הדשא. היא מעליי, מתחתי,
לצידי, עומדת, רוכנת, נשענת. אברי חם, עורו הדוק והוא חזק וקשה
כמו האגרוף של מוסוליני.

לא היה אדם בקרבתה, שלא חש את שחשתי אני, משהו בכוחות הסובבים
אותה, באור שמסביבה, בחלקיקי הריח שחדרו אל כל אף, חלחלו
וחיללו אפילו את נשמות הכמרים.
משהו שגרם לגברים ולנשים כאחד, לנטוש את עולמם הדלוח ולהמריא
עם רוחה, אל אותם המחוזות שבם הבינו הבריות, שבם השאלות הקשות
על יעוד וקיום, נענו בתשובות הפשוטות של ההנאה. יש שהשוו את
קרבתה לשימוש בחומרים אסורים, לתחושת ההתעלות שבזמן תפילת יום
ראשון. אחד הגדיל לפרט והשווה בין קירבתה לשיקוי אינדיאני
ממתכון עתיק ששתה עם חואן קרלוס בניצ'ה ביערות של פרו. "היא
שייכת לאלים" ,אמר, "לא לנו".
המסכנים היו ממריאים איתה אל על, אל תוך לילות של תשוקה שלא
ידעו, אל יכולות שלא דמיינו שקיימות בהם, אל שיאים ואביונות,
בכמות ובעוצמה שטלטלו את האדמה כאילו והיתה עשויה כותנה.
אז, ממרומי ההזיה, כשלקחה כל מה שיכלה, הייתה עוזבת את
האומללים להגיע אל הקרקע בכוחות
עצמם. וכך בלי כנף או מצנח, היה ניתז האומלל אל הקרקע, חסר כל,
מדוכדך ומדוכא.
לא רק אנשים, גם כלבים רדפוה, מנסים להתלות על רגלה ונופלים
מייבבים, חרקים, זוחלים ושרצים נראו אבודים ותלושים מבית
גידולם כשחלפה על פניהם.
רופא מקומי שנפל ברשתה, התרושש ונחבל, ביקש לחקור את פשר
התופעה. בהסכמתה החלקית ובהשקעה כספית לא מבוטלת, ערך הרופא
שורה ארוכה עד להתיש של ניסויים ומדידות. התוצאות לא הובילו
למסקנות. אמנם, כפי שהעריך לפני שהחל בעבודתו, בתום עבודת
המחקר התקבלו ערכים שאינם מוכרים בספרי הרפואה אך את מהות
ההשפעה והסיבות לתופעה, לא מצא. האניגמה התעצמה.