החלל היה מלא בגופות מתזזות, מחליפות צבעים באור צרחני מהנורות
שבתקרה. הבל לח ויזוע שטף את פני, ויחד עם חברי פניתי לעבר
פינת הישיבה, שם השתרעתי כהמום.
לקח לי זמן לחזור למציאות. לא ששתיתי או משהו, פשוט הייתי קצת
חולה, והראש התרומם כבלון הליום להזיות חלומיות. אולם הדיסקו
לא היה גדול במיוחד, קטן למען האמת, והצפיפות מפחידה מעט. אני
לא אוהב לרקוד בצפיפות, חושש כל הזמן שמא אדרוך על מישהו, או
פוחד שמשהו ידרוך עליי. אני רוקד די פרוע, וקורה לא מעט
שסחרחורת תוקפת והגוף נזרק לכיוונים לא ידידותיים...
המוזיקה, שעד עכשיו נאלמה מאוזניי, החלה לחדור דרך הרגליים -
סופגות את הדף הבס מהרצפה. תותחים כבדים מופעלים, במונוטוניות
תעשייתית שולחות גליי תנועה למרכז המוח - דורשים תגובה
חיצונית. אבל אני עדיין לא מוכן, או שלא שתיתי מספיק או שפשוט
לא בא לי, אבל לרקוד את זה אני לא יכול.
אז החבר שלי יצא לרחבה, תפס לו שחורה עם קצוות בלונדיניים,
ואני נשארתי להביט.
להביט באנשים רוקדים זה אחד הדברים המועדפים עליי. תנועה בכלל
היא אחת היצירות היותר מופלאות של החיים. לא שאפשר לראות את זה
עליי, אני בן אדם די סטאטי. אני זז, כמובן, אבל לאט יחסית,
הרבה יותר לאט מקצב "שנות ה- 2000" המפורסם והנדוש..., לא שזה
לא נדוש לומר עליו שהוא נדוש, אבל אני אף פעם לא טענתי אחרת -
כלומר, שאני לא נדוש.
בכל אופן, אני אוהב להביט באנשים רוקדים, זה עושה לי קל על
הנשמה. בייחוד אלה שרוקדים כאילו הם בתוך המקלחת, או החדר
הפרטי שלהם. ככה מחוץ לכל קצב חיצוני, הם רוקדים לפי הפנימיות
שלהם, שמים זין על שאר האולם, עוצמים עיניים במחול אינסופי של
טירוף ובדידות.
לפעמים, גם אני נוטה לרקוד ככה, מרגיש נעלה על התנתקותי דווקא
במקום שנועד למפגש עם אנשים, כאילו המצאתי בכבודי ובעצמי את
הסלידה מהחברה הכוללנית. אבל מעט, עכשוי מעט זה קורה לי, עכשיו
כשאני מחפש.
שיער חום, קרה ארוך ומקורזל בקצוות.
נצנצים על הפנים, במיוחד מסביב לעיניים.
סרט שחור צמוד לצוואר נסיכותי, מבליט את קימורי הכתף.
היא הייתה די גבוהה, רזה, אבל לא בצורה אנורקטית.
והפנים - מטושטשות.
אני לא רואה ממש טוב לרחוק, הרופא אומר שאפילו די לא טוב. מה
שהחל כאוסף להבות מרצדות מרהיב בשמיים ליליים בעודי שכוב בדד
על הגב הפך לחוסר יכולת להכיר את טיב פניהם הרחוקים של אלו
המעניינים אותי. תסכול קצר תקף אותי, ומיהר שוב להעלם. הרי אם
היא באמת מעניינת, אני אראה אותה, במוקדם או במאוחר.
אני שב להביט מסביב, ומפנה את אוזני לראות מה חדש בנוגע
למוזיקה.
עכשיו במקום התותחים מחלק הדי.ג'יי ממתקי פלסטיק בצבעים
זהרוריים בזה אחר זה, טעמם זהה לחלוטין כמו רצף של תוכניות
אירוח נוצצות.
שירים כאלה, אני מודע, מגרים את הצד הסנובי שבי, אבל הפעם
הצלחתי להכניעו. מוזיקה שאני אוהב, ככל הנראה, תבוא רק מאוחר
יותר, ועכשיו יש להסתפק במה שיש, שהוא גם לא רע, בהתחשב בכך
שהיא עדיין רוקדת...
אז הורדתי נעליי, באלגנטיות פתטית, ובהילוך איטי שלקתי את
גרביי. הנחתי את הז'קט בצד, ופניתי לעבר הרחבה.
אהה, לרקוד...
פעם פחדתי לרקוד, חשבתי שארגיש מטופש.
עכשיו אני רוקד, ובאמת מרגיש מטופש.
אבל זה לא באמת משנה, כי מהר מאוד האגו הפנימי תופס פיקוד,
ואני משלה עצמי לדעת שהנה אני - הכי שווה על הפרקט.
אהה לרקוד...
כמו מלך הכיתה. כמו כוכב עם קבלות. להרגיש מיוחד ולטפח ציפיות.
ריקוד בשבילי - האשלייה הטבעית של הגוף, הסם הממריץ והבול
השקוף. נסחף בזרם השוטף של הרטט, כול גופי צועק את השיר, יורק
ושוצף את השקט מבפנים.
עצמתי עיניים, רק לזמן מועט בלבד, ואכן סחרחורת תקפה אותי
מייד,
אז פקחתי, והבטתי אליה, התקרבתי והשתחלתי לראות את פניה.
יופי פשוט, עיניים כהות.
אף די קטן וגבות די מוקצות.
פה סגלגל פתוח למצחה
ומבט של אקסטזה עיוורת למחצה
הופ. הטון הופך שונה, כלבים שחורים יוצאים מהמחסן, מביאים איתם
תופים, גיטרה והברות לא ברורות של אנשים מתים. ואני מתפרק,
מתרפק על הכאב המובע במילים, נכנס לאקסטזה, מזיע מבפנים.
וקוצר נשימה מתחיל לחלחל, בסחרור עילי של שריר ואויר, אני מגיע
לשיאים חדשים.
מביט לעברה, ונתקף בשכרון. היא כל כך יפה כך, באמצע סערת
האיברים המתפרעים.
כתפיה החשופות מבהיקות בלחות זהובה, מובילות עיניי לאורך שרירי
זרועה המתוחים, מתפרצים באושר של חופשיות נערצת, חוגגים את
שיאם. ומטה, מעלה, לעבר ידיה, פרושות לרווחה לקבל את הרוח,
יוצרות צורות נעלמות באויר השחור, מבהיל כגופי, עוטף אותה בסבל
מענג.
עיניים נלכדות, או לפחות כך נדמה לי. בראייתי המטושטשת אני בטח
מדמיין. אבל ההתרגשות עדיין קיימת, קופצת כילד קטון לגרון,
מתזזת חסרת מנוחה - מחכה לשלגון.
ועוד פעם, הפעם בטוח, עיניים מצטלבות. והילד מתבגר, זורק
השלגון, מפנה מבטו לעבר שעון, עוד מעט יגיע הרגע, ואז היא
תבוא.
עוד כמה שירים, ואתמוטט, משכרון לב או מתשישות. כך להתקרב בתוך
הריקוד, בלי דיבורים, מעט מחשבות.
תאווה, כן. תאווה טהורה. אולי ההרגשה הכי אמיתית שהרגשתי זה
חודשים. היא לא חדשה, כמובן, אולם כעת, אני חושב, היא דו
הדדית. וזה מעלה את השיא, לגבהים חדשים, עכשיו כבר לא אני,
מצוי בשחקים.
מתקרב אליה, גוף חוכך בגוף. התנשמויות כבודות והחלפת נגיעות.
עורה כגומי לוהט נמתח לעורי, מבטה עדין ואפל משתדל להחביא...
ואני עלוב, מפנטז אשליות, עדיין יושב בכיסא. גרבי עלי וגם
נעליי. שש בירות מסביב לשולחן בעיגול מושלם, וחברי לא נראה
באופק, נעלם מהאולם. היא עדיין רוקדת, לפחות עוד לבד, ואני
מרגיש כמו תמיד, יחיד ומיוחד, LAST BUT NOT LIST, המקופח של
עצמי.
התותחים הכבדים שוב רועמים, מלווים במזמרות מכניות משומשות,
ואני יוצא מחלל האדים, הרגשות והמראות המנופצות.
קור הלילה כרגיל משליט עלי נחמה, מסדיר ומשקיט כל פעימה לא
רגועה. והעצים מנשבים כמו הרוח, עם המיות התנשמת, שרים לי
ת'בלוז.
מבט מעלה, הלהבות המרצדות שוב בשמיים, נצחיות הן, האם גם
אני??
הירח מבין, גם הוא שם בודד, נגזר לעד להביט אחר תשוקתו הזוהרת,
הגדולה והמאירה.
אולם הוא זוכה לה לפעמים, ואף מכניעה לעיתים. בליקויי חמה אז
הוא אוחז בה, ותאוותו משתחררת באיחוד נדיר של עוצמת השמש
ורכותו שלו. הוא זוכה בה, או שמה היא בו. אולם כעת הוא יחיד
כמוני, בלובנו.
יחיד, לא לבד. למרות שקשה כבר להבדיל.
יחיד, כמו המדבר וכמו לוייתן. שקט, נינוח, פנימי ועמוק. בעל
עוצמה קורנת אולי, אבל לא למען עצמו. מטפח את הרגע הנמתח בין
משפטים, נוצר על הזרם האחיד של הימים ושואל מדי פעם איפה האחרת
המובטחת מבראשית, לארח חברה לילד הקטן, שעדיין מבקש שלגון ביום
קיץ חם.
עצב, אכזבה עצמית, כל אלו כבר לא משנים. אין זה חשוב איך אני
מרגיש עם עצמי בעקבות הלילה. כי אני מכיר את עצמי, ואוהב את
עצמי, ויודע, עד כמה שאפשר, מי אנוכי. כבר החלטתי על החלטה
החלטית שעלי לקיים. הדינתי אלף זמנים בין עצמי לעולם ויודע זה
זמן לא רב, שהעולם עוד רחב
ובאמת, מי אני שאבקר את עצמי?
אני יודע שעוד עליי להעז, ובקרוב.
אני יודע שככל הנראה, לא קל יהיה, אבל
אני יודע שאני יכול, למלא מדבר בקולות ציפורים, לחכך לוייתן
באדוות בני מינו ולהביא את עצמי להכנע לתאווה הדדית דו צדדית
ואולי אפילו, אולי בעתיד, לאהבה.
|
