בשום מקום ובשום זמן את לא איתי,
כי כבר אין איך.
הים כבר מזמן לא לוחש לי סודות, הוא רק מטביע אותי תחת גליו
והשמש כבר לא קורצת לי בחיוך, רק קרניה שורפות את עורי החשוף
ואני מקלפת באצבעות רועדות את שאריות העור השרוף, אוספת את
החתיכות בקופסא, כמו נשל נחש, כמו יומן מלא זיכרונות.
אפילו את הצלקות הזמן מחק, כמו שהגלים מחקו את ציורי הנצח שלנו
על החול.
תמיד אמרתי ששום דבר לא נשאר לנצח ואת צחקת לחולשתי, כי את
ידעת להאמין בהכל ואני לא ידעתי להאמין בכלל. את האמנת בנצח
ובי ובך ואני לא יכולתי להאמין, לא בנצח, לא בך ועיקר לא
בעצמי.
ואת היית ילדה של נצח, הכי שאפשר, רק שאת כבר לא ילדה ועם
הילדה נעלם גם הנצח ונעלמה האמונה
ונעלמת גם את.
הפנים כבר עייפות ומלאות קמטים, עוד מעט אראה כמו אינדיאנית
זקנה ואוכל לשבת על יד המדורה עם נוצת טווס שזורה בצמה שחורה
וארוכה ולספר סיפורים עתיקים אפופים בערפל השכחה ואת תוכלי
לחייך אלי מתוך הים או מתוך השמש ולבכות ביחד איתי.