פנים אדומות נפוחות
עיניים שתמיד בוכות
פני חרסינה שבירות כמו הלב
וגוף אחד שתמיד כואב.
מותשת, בלי יכולת לקום
היא לבד על פני כל היקום.
רק הים - הוא אוחז בידה
את כל דמעותיה הוא ידע
"נמאס לי" שוב לוחשת
ולעוף למעלה דורשת
לא נותר לה במי לבטוח
אין מי שיעניק לה כוח,
היא נמעכת אל תוך עצמה
מוותרת, מתבוססת בדמה
העולם ריק והלילה יורד
זה רק היא וקולה המהדהד
והים ישטוף אותה אליו למעמקים
ישא אותה ברוגע על פני הגלים
איתו גופתה בטוחה
בתוכו היא תמצא מנוחה
והשמים בוכים בכי מר,
שוטפים את כל מה שנשאר
מפני חרסינה מתקתקות
שבין הגלים מרוסקות
ולבשה היא כנפי מלאכים
הגלים אותה מדריכים
אל מקום מנוחתה לעד
אולי שם לא תהיה לבד. |
