זה מין יום מוזר כזה שהכל מרגיש לא במקום, קמתי בבוקר התארגנתי
והלכתי לליטל חברה שלי. אנחנו מכירות שנים וגרות באותה הקומה
כבר כמה שנים. הגעתי אליה, כרגיל היא לא מוכנה, תמיד אנחנו
מאחרות בגללה יש לה נטייה לגרום לנו לאחר. מזל שאנחנו גרות
קרוב לבית ספר אחרת חבל על הזמן.
טוב היא עושה סיבוב אחרון, אין שום כתם על החולצה אומרים ביי
לאמא שלה שצועקת "את שוב מאחרת", ויאללה רצים. צלצול, מזל
שהמורות מאחרות יותר מאתנו יותר מזל משכל.
בבית ספר לא קרה שום דבר מיוחד סתם יום כזה לא קשור. סוף סוף
חוזרים הביתה, לא שאני ממש רוצה - מאז שאבא התחיל להיות חולה
לא ממש רציתי להיות בבית אני לא מסוגלת לראות אותו ככה. יש לי
את אותו המצב עם אמא עכשיו היא כל כך הזדקנה, עם הזמן פתאום
שמתי לב שהיא בקושי הולכת, אני לא יכולה לראות את זה.
נחזור לאז. הקיצר הכל היה בסדר כמה שהוא יכול להיות בסדר,
עשיתי שיעורים, ראיתי טלויזיה הלכתי לאימון (כדורסל) כשחזרתי
הביתה זה קרה.
אמא נראתה מבוהלת מסתבר שאבא התעלף לא אמרתי לכם יש לו סרטן
והוא עבר טיפולים כימיים כמה חודשים. אבא היה מעולף ואמא צלצלה
למד"א היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה ואני סתם עמדתי שם, היא
צעקה לי לרדת לחכות להם למטה.
אני לא יודעת כמה זמן חכיתי. הרגשתי כמו נצח. כשהם סוף סוף
הגיעו אמא לא נתנה לי לבוא איתם, אם כל הלחץ היא עדיין זכרה
להגיד לי אל תשכחי את השעת שינה שלך. זה עיצבן אותי אני רוצה
לבוא גם אבל לא אמרתי כלום.
אני סתם הכנתי לי איזה משהו לאכול וראיתי טלויזיה, לא יכולתי
להירדם ואז באחת בלילה בערך שמעתי את אבא שלי צועד בבית וכאילו
נעצר ליד החדר שלי הסתכלתי ליד הדלת ולא ראיתי כלום אבל בכל
זאת אמרתי "להתראות אבא" ואז נרדמתי.
בבוקר אמא העירה אותי ואמרה לי שאבא מת בלילה, אני לא הגבתי
פשוט ישבתי על המיטה והסתכלתי על החלון.
אחרי חודשיים בערך דיברתי עם חברה טובה של אמא שסיפרה לי מה
בדיוק היה בבית חולים ואז פתאום היא אומרת לי שבאחת הלב הפסיק
לפעום והרופאים נכנסו לנסות להחיות אותו, אחת... אחת לא יכולתי
לדבר אני, אני לא ידעתי מה לחשוב זה היה אמיתי אני לא
דמיינתי.
מאז הימים עברו ודברים אחרים קרו, עברנו דירה, סיימתי לימודים
וצבא ועכשיו אני באוניברסיטה אני עד עכשיו לא אשכח את אותו
היום זה חקוק לי בזכרון.